בוקר רגיל, ומתחשק לי להתקשר לאחד הישראלים שהצטרפו לדאעש כדי לשמוע ממנו חוויות. בכל זאת הוא ישראלי כמוני, שווה זכויות על פי מגילת עצמאותנו, ואני סקרן לדעת איך זה להיות ישראלי שלוחם שם אצל הדאעשניקים. הבעיה היא שאני לא יודע את הקידומת של המדינה האסלאמית. ניסיתי על פי הרגש, חייגתי פלוס ואז כמה מספרים שנראו לי רצחניים במיוחד, והופ, זה מחייג. “הלו, שלום, מה שלומך? מה נשמע אצלכם?" אמרתי.

“סליחה, מי מדבר?" ענו לי בעברית. הסברתי מהר לפני שהוא ינתק שאין לי כוונה למכור לו משהו במבצע עם הטבות או לבצע סקר. סתם רציתי לשאול מה הולך. 

“הולך יופי, אחי", ענה לי הדאעשניק. “רגיל. שום דבר מיוחד, רק רגע, חכה, יש רעש בחוץ, עורפים כמה ראשים, זה ילדים שקצת נהנים. תכף זה ייגמר. אל תסגור, גם אני רוצה לשמוע מה קורה בארץ. הנה סיימו. תגיד, שמעתי משהו על שי חי, מי זה?".
“אל תשאל, טיפוס קצת אלים", עניתי. 
“ספר לי עוד מה קורה. אנחנו כאן איזה 30־40 חבר’ה מהארץ. אומנם קוראים חדשות באינטרנט, אבל זה לא אותו דבר".
סיפרתי לו שבערב הייתי ברחוב אלנבי בתל אביב, וכל הרחוב היה מלא בצעירים שהתחפשו. “וואלה, פורים, איך שכחתי. כמה אני מתגעגע לאווירה הזו כשכל הרחובות מוצפים בתחפושות, ואפשר לפוצץ. תגיד, ומה אומרים בארץ על מה שעשינו בבלגיה?" שאל הבחור מהצד השני של הקו.
“מדברים על זה כל הזמן בחדשות. יש כאלה שאפילו חושבים שסוף־סוף האירופים יתפכחו ויבינו מה לעשות".
“עזוב, אין סיכוי. כולנו יודעים שהם לא יבינו כלום. המפקדים פה הסבירו לנו שהנשק הסודי שלנו, שמנטרל את יכולת האויב להתנגדות, הוא הפוליטיקלי קורקט. הוסבר לנו שיש לדאעש ולכל הלוחמים האסלאמים האחרים מכל הסוגים מאגרי פוליטיקלי קורקט שיספיקו למלחמה במערב לעוד 100 שנה. זה לא מידלדל, מה שלא נעשה. האמת היא שביקשתי רילוקיישן לאירופה. שם יש לדאעש הרבה עבודה".
“נו די, מספיק להסתובב בעולם. מתי אתה חוזר אלינו?" 
“עוד לא קבעתי תאריך. זה הטיול הגדול שלי של אחרי הצבא למרות שלא עשיתי צבא. אבל אני אחזור. המפקדים פה אומרים שעוד נגיע אליכם. סליחה רגע, היאזידית שקניתי בשבוע שעבר בוכה, היא שוב רוצה לאמא שלה. רגע, הנה נתתי לה סטירה, אפשר להמשיך לדבר. אגב אני אומר לחבר’ה שכאשר נגיע לישראל, כדאי שייקחו לעצמם רק שבויות שמאלניות, רק הן חונכו להבין מהי חשיבות התרבות של האחר ולא יעשו בעיות".
בשלב הזה השיחה התנתקה. אני, שיש לי לפעמים קשיים בהבנת התרבות של האחר, בכל זאת מרגיש רצון להתווכח עם ישראלי שהחליט להתגייס לדאעש. ברור שזה מעיד על תכונת אופי פגומה שלי. הוא הרי אדם כמוני, יש לו משפחה כמו לי, ואם הוא ימות בקרב, אמא שלו תצטער כמו כל אמא אחרת. אני גם יודע שצריך לדבר, ומה עוד שזהו צעיר דובר עברית שאולי אפילו פגשתי פה ושם בישראל. את כל זה אני יודע. לימדו אותי בקפדנות רבה שהייאוש וההשפלה דוחפים אותו ולא שום דבר אחר כלל, אבל אני בכל זאת מתעקש לומר שיש טוב ורע בעולם, ואני אפילו מתעקש לטעון שאני, וכל אחד, יודע מצוין מה זה טוב ומה זה רע.