בפרשת החייל היורה בחברון לא הייתה התנפלות ולא משפט שדה. ומי שחושב שהרמטכ”ל בחר להקריב חייל כדי לרצות את דעת הקהל – פשוט לא מכיר את גדי איזנקוט. מעולם בקריירה שלו הוא לא ניסה להתאים את עצמו לכיוון הרוח או למדד פופולריות. אם כבר, ההחלטה שלו משקפת בדיוק את ההפך – עמידה אמיצה אל מול רוח האספסוף שמאיימת להשתלט עלינו.

ממצאי התחקיר הראשוני שנעשה בשטח וגם התחקיר שערך ביום שישי אלוף הפיקוד רוני נומה רק מחזקים את ההחלטה: הדברים שאמר החייל היורה תוך כדי התקרית ומיד אחריה סותרים את הטענה שירה במחבל מחשש לחגורת נפץ. גם כל ההתנהלות בזירה מספרת סיפור אחר, נינוח, שבו אזרחים וחיילים מסתובבים חסרי דאגה ליד המחבל השכוב, ואז, 6 דקות אחרי שהסתיים האירוע, מגיע החייל עם חפ”ק המ”פ ומחליט לחסל אותו בירייה בראש. פשוט כך. אלה גם הדברים שאמר למפקדיו שנדרכו למשמע הירייה. הגרסה על החשש מחגורת נפץ כבר נולדה אחר כך.
 המערכת המשפטית היא שתקבע אם החייל פעל באופן לא חוקי, אבל על בסיס הנתונים האלה נדרשה פעולה תקיפה שתבהיר מהי הנורמה בצה”ל, ואת זה עשה הרמטכ”ל. 

נכון שמדובר בחייל מצטיין שהתגייס להגן על ארצו. נכון גם שהוא תוצר של אווירת ההתלהמות הציבורית, שגם נבחרי הציבור תורמים לה. אבל בטרם נאבד צלם אנוש, אסור לקבל סיטואציה שבה לאחר שהוסרה כבר הסכנה – חיילים יבצעו הוצאות להורג של אויב פצוע. 
האירוע הזה הוא גול עצמי לכל אלה שבשבועיים האחרונים עוסקים בציד “בוגדים” ושעכשיו נעמדים לצדו של החייל. הוא ההוכחה לכך שארגוני השמאל האלה, שנמצאים בשטח ושרבים מהם חותרים תחת קיומה של ישראל, משמשים עדיין כאחד הבלמים בפני התבהמות של החברה הישראלית.
נשאלת השאלה, עד כמה השתרשה בקרבנו רוח האספסוף. רבים מסתכלים על הרשת וסבורים שרוח הלינץ’ שעולה ממנה משקפת את הרוב בקרב הישראלים. כמי שפוגש אלפי ישראלים בחודש – אני בוחר להאמין שלא, עדיין לא. רוב אנשי הארץ הזאת שולחים את בניהם לצבא מתוך הבנה שצריך להגן על הבית ושתפקידי השיטור שמוטלים עליהם בשירות בשטחים הם רע הכרחי. הם לא מגדלים את בניהם להיות חוליות חיסול, שבגחמה של רגע ייטלו חייו של אדם, גם אם הוא אויב בזוי ונקלה.