עוד מעט פסח. זהו אולי ההסבר לכך שגם אדם לא מסודר כמוני מנסה לעשות סדר בכמה עניינים. אז להלן חלוקה סכמטית אפשרית של הדברים בעולמנו: דברים שאנחנו לא אומרים ולא עושים; דברים שאנחנו אומרים אבל לא עושים, ולהפך: דברים שאיננו עושים - רק אומרים שאנו עושים, או שיש צורך לעשות; ויש דברים, אולי הנדירים מכל, שאותם אומרים ומצרפים מעשה לדיבור.
בדרך עקלקלה מעט הגענו לעניין: הסערה פרצה באמצע השבוע בעקבות תחקיר רשת ב' שלפיו קיימת הפרדה בין יולדות ערביות ויהודיות בחלק מבתי החולים בארץ. הסערה תגווע במהרה ותותיר אחריה עוד משקע עכור בתחתית כוס חיינו.
הסערה לא הייתה שורדת בכותרות לולא בא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' ותדלק אותה: "אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החאפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות". והוסיף ואמר: "טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד 20 שנה".
שנים רבות עבדתי בבתי חולים. טיפלתי ביהודים ובערבים, עבדתי עם רופאים יהודים וערבים, גם במחלקה שניהלתי בבית החולים הדסה עין כרם. תופעת ה"חאפלות" שעליה דיבר ח"כ סמוטריץ' מוכרת לי. היא לא ייחודית כמובן לערבים. היא רק נפוצה יותר ביניהם. אפשר שמצוות ביקור חולים חביבה עליהם יותר מאשר על יהודים רבים. אולי זה פשוט עניין של דמוגרפיה. המשפחות גדולות.
אבל פעמים רבות, בעת ביקור ערב במחלקה, היינו מתקשים להיכנס לחדר בשל ריבוי המבקרים. לעתים די היה בבקשה מנומסת לצאת עד אחרי תום הביקור. לעתים היה צורך בהזמנת אבטחת בית החולים כדי לשוות יתר תוקף לבקשה. "שעות ביקור" הן בדרך כלל הלכה שאין נוהגים כמותה. לעתים זה מפריע לצוות. פעמים רבות יותר זה מפריע לחולים האחרים השוכבים בחדר.
התחקיר ברשת ב' הפנה זרקור אל מחלקות היולדות. אולי כיוון ששם הבעיה חריפה יותר, אולי כיוון שמחלקות אלו מהוות מקור הכנסה חשוב לבתי החולים והם מתחרים ביניהם על "רמת השירות".
רק נדירות נתקלתי בבקשות העברה במחלקה שלי. בקשות קולניות כאלו היו שכיחות יותר לאחר פיגועים. הצוותים הסיעודיים, אחיות ואחים, יהודים וערבים, היו משתדלים בדרך כלל לפתור את הצרה בדרכי נועם ובשקט. בלא נהלים כתובים. תורה שבעל פה. מסוג הדברים שעושים ולא אומרים. ומדוע אין אוכפים את כללי "שעות הביקור ומספר המבקרים המרבי"? אפשר לבקש, אפשר לנסות לצמצם את התופעה. אך אם בכל פעם שמתקהלת משפחה גדולה אצל מיטת החולה ומסרבת ללכת יוזמנו מאבטחים חסונים לסלקם, יהפכו בתי החולים שלנו לשדה קרב. גם זה לא טוב לחולים.
קליעים למחסניות
מחציתם הראשונה של דברי סמוטריץ' נגעה להיבט החברתי־תרבותי של מוסד החאפלה. תופעה מוכרת. ולא תמיד חביבה. לא רק אצל ערבים כמובן. אבל כאמור - התבטאות זו הייתה מפרנסת את טורי החדשות רק לזמן קצר.
ואז הוסיף חבר הכנסת את היסוד הלאומי: אי אפשר להתעלם מכך שאנו במלחמה עם הערבים כבר מאה שנה. אפשר שהתינוק שנולד היום לערבייה השוכבת במיטה שליד החלון יהיה מחבל בעוד 20 שנה. אכן מחשבה מטרידה. ואם נצרף אותה לדאגה שמא הילד היהודי שנולד בחדר הסמוך יהיה יום אחד נשיא אנס או ראש ממשלה נוטל שוחד - סכנת פאניקה מרחפת עלינו.
רוב האנשים שאני מכיר יודעים להבדיל בין מה שהם חשים בעומק הלב לבין מה שהם אומרים. ייתכן שבאמת יש יהודים רבים וערבים רבים שהיו מעדיפים להיות מאושפזים עם בני עמם באותו חדר. אבל זה מסוג הדברים שאין שום הכרח לומר. גם אם פלוני, קרוא למסיבת חתונה, חש במעיו - אין הוא נוטל את המיקרופון ומספר לכל הציבור על תחושותיו הטבעיות, המשותפות לו ולרוב האוכלוסייה, וגם אין נהוג לפרט את ההליך הפיזיולוגי הנורמלי הכרוך בשחרור מאותה מועקה.
חבר הכנסת השתבח בכך שהוא אינו מציית לכללי התקינות הפוליטית. תקינות כזו אינה ערך עליון בוודאי. גם אני שונא צביעות. אך איזו תועלת צמחה לעם ישראל המתחדש בארצו מתוספת קליעים למחסניות שנאת ישראל, האשמות באפרטהייד, הוכחה לגזענות יהודית - מתיאור מצוקותיה של רעייתו במשכב הלידה?
הפרדה בין חולים יהודים וערבים בבתי חולים בישראל פסולה ערכית ובלתי אפשרית מעשית. כשם שאין אפשרות מעשית בערים מעורבות להפריד בין האוכלוסיות. רוב האוכלוסייה בארץ מתגוררת בקרב בני עמה. אבל בשכונות מסוימות, בערים אחדות - יהודים וערבים חיים זה לצד זה. אם מבחירה, אם מאונס. ההפרדה בשכונות אלו היא משהו שאין אומרים ואין עושים.
אבל יש דווקא תחומים שיש צורך דחוף גם לדבר עליהם וגם לעשות בהם משהו. ייצוג הערבים בבתי הכלא שלנו כמעט כפול משיעורם באוכלוסייה, גם בתחום הפשיעה הפלילית החמורה ולא רק בעבירות ביטחוניות. בתחום הפשיעה החקלאית בדרום הארץ ובגליל השיגו הערבים שליטה מוחלטת בשוק. מספר הערבים המעורבים בתאונות דרכים קטלניות גדול הרבה יותר מאחוז הערבים בקרב אזרחי ישראל. זה אולי לא תקין פוליטית לומר ש"הם נוהגים כמו משוגעים", אבל המספרים מוכיחים. אכיפת יתר במגזר הזה אינה גזענות. היא פעולה מצילת חיים ונדרשת בדחיפות.
האם ניתן להפעיל מבצע משטרתי רציף ועקבי של החרמת נשק בלתי חוקי במגזר הערבי? בוודאי. זה רק עניין של סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים. לא גזענות ולא בטיח. וכן באכיפת החוק לאיסור ריבוי נשים. אם פוליגמיה היא תופעה רווחת בקרב הבדואים בארץ, מדוע השלטונות עוצמים עין? מדוע ארגוני הנשים וזכויות האדם, מתוך צביעות עמוקה, לא נלחמים באמת בתופעה? וכן המלחמה הנדרשת בבנייה הבלתי חוקית שהפכה מכת מדינה.
ולסיכום - יש כל כך הרבה עצים לטפס עליהם בסכסוך היהודי־ערבי: אפשר לרדת מהיולדות. לא תהא תפארתנו על הדרך הזאת