שכונת חפציבה בנתניה נחשבת לאחת המסוכנות בארץ. שליחי פיצה ונהגי מוניות מסרבים בתוקף להיכנס לכאן אחרי שהשמש שוקעת. בכניסה לשכונה מברכת אותך כתובת גרפיטי גדולה שמבשרת כי "אין כניסה למלשינים ואין רחמים". הכתובת מתנוססת על חומת לבנים שמאחוריה אפשר לראות קצוות של וילות פרטיות מצופות בחלונות דאבל גלייזינג ותריסים חשמליים.
במכולת השכונתית מחכים לי נערים מקומיים. הם יושבים וממתינים שאלוהים יסדר להם שמישהו מעניין יגיע. "הופה, ליאור, באת לעשות עלינו כתבה", הם אמרו כשראו אותי עם מצלמה ביד. "אל תבזבז את הזמן שלך, כבר היו כאן אורלי וגיא וכבר היו כאן מחדשות 2 ועשו עלינו כתבות וכלום לא יצא מזה". אני מחייך בתגובה ואומר שההבדל בין חדשות 2 ואורלי וגיא לביני זה שאני טיפה מבין יותר בייאוש. הם צוחקים. "עם כל הכבוד לייאוש שלך, זה ייאוש של לבנים", אומר לי אחד מהם, "ייאוש לייט".
אחד מהם, עם מבט מזוגג להפליא בעיניו, לוקח אותי הצדה ושואל אותי אם יש עלי "לבן" (למי שלא בקיא בסלנג הרחוב: לבן זה קוקאין). אני אומר לו שאני מזמן נקי מכל סם אפשרי. הוא אומר לי שזה מדהים שהצלחתי לצאת מזה. "זה לא הייתי אני", אני משיב לו, "אמא שלי שלפה אותי מזה רגע לפני שמתי".
"הלוואי ולי היה מישהו שישלוף אותי", הוא אומר.
"אני מניח ששם לא גרים אתיופים", אני אומר ומצביע על הווילות שמציצות מבעד לחומה. "איפה אתה חי, אח שלי?", הוא אומר לי, "גם בעוד שמונה דורות אתיופים לא יגורו בבתים כאלה".
אני חוזר לכיוון החבורה המרכזית ומברר מי מוכן לדבר און רקורד, אבל הרוב מסרבים. דניאל מהרט, פעיל חברתי בן 37, הוא בין הבודדים שמוכנים לדבר בשמם המלא. אני מספר לו שלפני כמה ימים הייתי בירושלים בהפגנת המחאה על החלטת הממשלה שלא להעלות את שארית בני הפלשמורה (מדובר ב־9,000 איש) שנמצאים במחנות מעבר באתיופיה. "זו הייתה הפגנה חשובה. אבל ראית איך העלו אתמול בלילה מתימן 19 יהודים תימנים במבצע נועז?", הוא שואל אותי.
"ברור שראיתי, וראיתי גם איך ראש הממשלה הביא אותם ללשכה שלו והצטלם איתם עם חיוך גדול, ואחר כך העלה את התמונות בפייסבוק שלו עם הכיתוב 'התרגשתי להיפגש הערב עם עולי תימן שהגיעו אמש במבצע חשאי לישראל. זה הבסיס שלנו. ברוכים הבאים הביתה - לארץ ישראל!'".
"כן, והעיקר - את בני הפלשמורה שהוא הבטיח בבחירות להעלות הוא לא מעלה", הוא אומר לי בעצב.
"האמת היא", אני אומר לו, "שהוא לא ממש סופר אתכם. האמת היא שאנחנו חיים במדינה די מחורבנת, עד שלא תתחילו לשרוף פה דברים לא יזוז שום דבר. ימשיכו לשכן אתכם בגטאות כמו השכונה הזו".
"אל תדאג, אח שלי", אומר לי יצחק פנטה, בן השכונה ומי שידוע כסנסציית יו־טיוב מקומית בזכות הסרטונים הפופולריים שהוא מעלה. "אל תדאג, הלהבות יעלו ויעלו. ואחר כך, כשתפרוץ כאן מלחמת אזרחים, אתם לא תבינו מאיפה זה בא לכם".
"מלחמת אזרחים? עד כדי כך?".
"אח שלי, המצב הרבה יותר גרוע ממה שנראה לך. אנשים בעדה כועסים, וזה בסוף יתפוצץ עליכם". הוא מדליק סיגריה ואומר לי "בוא איתי". אני הולך אחריו ביחד עם דניאל ונכנסים לאוטו שלו שחונה ליד ויוצאים לסיבוב בשכונה.
הוא מתניע ותוך שתי דקות אחרי שיצאנו מהשכונה אנחנו מגיעים לשכונה נתנייתית חדשה של בתי יוקרה חדשים ונוצצים. "תראה את השכונה הזו, תראה", אומר לי פנטה, "והיא רק מתפתחת השכונה הזו. בוא נגיד את זה ככה, לפני עשר שנים לא היה פה כלום, רק חולות היו פה".
"ואתה מסתכל על הבניינים האלה ומרגיש שאלה בניינים ללבנים בלבד?", אני שואל.
"זה לא בניינים ללבנים בלבד", הוא משיב, "זה בניינים לאנשים שיש להם כסף, רק שלי אין את היכולת הזו. שלא לדבר על זה שלפני כמה שנים היה סיפור על איזה אתיופי שרצה לקנות דירה בנתניה ששווה הרבה מאוד כסף, והשכנים שמעו את זה וישר אמרו למתווך שאם האתיופי הזה מגיע אנחנו קמים ועוזבים. לא מתאים להם שיגור אתיופי בבניין. הבנת מה אני אומר לך? לפעמים זה אפילו לא מספיק שיש לך כסף. גם לי יכול להיות כסף בכיס, אבל יש דברים שהם אפילו מעבר לכסף. יש דברים שכסף כבר לא קונה. כמו למשל צבע עור".
אחר כך מסביר לי פנטה על בית ספר חדש שפתחו בנתניה כדי לעזור לתלמידים מצטיינים להגיע להישגים שרק תלמידים מצטיינים יכולים. "היה שם אתיופי אחד, כל השאר ישראלים", הוא אומר.
אני די נדהם לשמוע שפנטה מחלק את האוכלוסייה לאתיופים ולישראלים. "רגע, אני חייב להבין את זה, אתה לא מרגיש ישראלי?".
"כשהייתי חייל הרגשתי ישראלי לכל דבר", הוא מסביר, "אבל אחרי שסיימתי לתת למדינה את החיים שלי, זה נגמר. ההרגשה שלנו, האתיופים, היא שאנחנו טובים רק למלחמות, בתור חיילים. האמת שרק כשהייתי במדים היו מסתכלים עלי בתור ישראלי, חייל ישראלי. כשהורדתי את המדים ויצאתי מהצבא, אז זהו, נגמר השיר היפה, והגזענות ישר חזרה".
כשסיים את הצבא עבד פנטה בתור מתקין מזגנים. שם גילה עד כמה מכוערת החברה הישראלית, כך הוא אומר לי, ומתחיל לספר לי על כך ש"יום אחד הגעתי לבית במודיעין ויש שם ילד קטן בן 4־3 שרואה אותי וקורא לי 'כושי'. תבין, מול אבא שלו ואמא שלו הוא קורא לי 'כושי'. מי לימד אותו את זה? איפה הוא שמע דבר כזה, אם לא בתוך הבית שלו? אתה מבין, ככל שאתה גדל יותר ככה אתה מרגיש יותר את הגזענות".
"אז אתה לא מרגיש ישראלי?".
"אני מרגיש ישראלי ביום העצמאות. כל שאר הזמן אני אתיופי".
"שמע", אני מביט בפנטה ואומר לו, "אני חייב להגיד לך משהו - זה די מדהים איך שאני, גבר לבן בן 35 מתל אביב, לא היה לי מושג שזה המצב, שזה כל כך חמור".
ואז דניאל מהרט, שנמצא במושב האחורי של האוטו, אומר לי משפט שכנראה לעולם לא יעזוב אותי. "ליאור, אתה יודע מה ההבדל בינינו לבין הפלסטינים?", הוא שואל אותי. "לפלסטינים יש את ארגון בצלם ששומר עליהם, לנו בקהילה האתיופית אפילו את זה אין. אנחנו חשופים".
כשאנחנו חוזרים לשכונה, פנטה עוצר ליד הגן הציבורי ומצביע על גדרות הברזל שמקיפות אותו. "אתה רואה את זה? עד לפני שלוש שנים זה לא היה כאן".
"למה הם נועדו, הברזלים האלה?", אני שואל.
"שמו אותם כאן כדי לצמצם בריחה", הוא מסביר. "אם שוטרים מתחילים להציק לנו, אז נרוץ ונברח וניתקע בברזלים ונמעד ולא נצליח לברוח מהם".
"זה קצת כמו לחיות בגן חיות עם הגדרות האלה".
"עזוב את הקטע של גן חיות, אתה רוצה לדעת באמת איך אני מרגיש? שתמיד מסתכלים עלי ישראלים בקטע שעושים לי ולכל העדה טובה, בקטע שעשו עמנו חסד כשהביאו אותנו לארץ. כאילו תמיד נותנים לך את ההרגשה שעל כל דבר אתה צריך להגיד תודה שאתה פה".
"זו ההרגשה?".
"בטח, יום־יום, שעה־שעה, דקה־דקה, לא משנה איפה אתה נמצא, אני אומר לך את זה הכי אמיתי שיש".
כשאנחנו יורדים מהאוטו, שנייה לפני שנפרדים, אני שואל את פנטה אם הוא מרגיש ששכונת חפציבה לא גידלה אותו כמו שצריך.
בלי להתבלבל הוא משיב לי: "היא גידלה אותי כמו שצריך בקטע של חוכמת חיים. להיות חכם בחיים ולדעת זה מניאק, זה מלוכלך, זה יכול לדפוק אותך, זה יכול להלשין עליך, זה יכול לבוא אליך מאחורי הגב. לדעת את הדברים האלה אני יודע פרפקט, אבל את הדברים מסביב, מעבר לזה, כמעט לא לימדו אותי כאן".