מי אמר את המשפט הזה ומתי: "על הפלסטינים להבין שישראל היא מדינת העם היהודי, אז למה לא לגלות רגישות כדי שהציבור היהודי, שאני זקוק לו בתור ערבי, לא ידיר אותנו ולא ישנא אותנו?".

הדובר הוא ח"כ זוהיר בהלול, וזה קרה רק לפני חודשיים. הדברים נאמרו בתגובה לח"כים מבל"ד שביקרו משפחות מחבלים, אבל רוב הסיכויים שלא שמעתם אותם. הם פורסמו ב"ישראל היום", וכל כך לא הרשימו אף אחד עד שצוטטו רק ב"חדרי חרדים" ובאתר הכנסת. קצת קשה להגדיר את זה כשיחת היום, בעוד שהאמירה של בהלול על "מפגע פלסטיני" לעומת "טרוריסט" מהדהדת כבר שבוע וזכתה למאות ציטוטים.

אפשר לקרוא לבהלול צבוע ולהאשים אותו בחוסר רגישות בעצמו על אמירת ה"מפגעים". בשביל זה הוא נהיה חבר כנסת? כדי למצוא דרכים חדשות להגן על הטרור? ואולי בהלול באמת טעה בכך שבכלל התחיל להתפלפל בהגדרות מהסוג שלעולם לא יביא לקירוב לבבות, אף שזוהי מטרתו המוצהרת כפוליטיקאי. 

אבל העניין הוא שבהלול אומר הרבה דברים. אנחנו פשוט לא טורחים לעסוק בהם אם הם לא כוללים התרסה או ניחוח דלק שיבעיר עוד את היחסים.

אפשר כמובן להאשים את "הימין" המתלהם, את "השמאל" האנטי־ישראלי, את בהלול עצמו או את "התקשורת" שבוחרת להעצים רק פרובוקציות, אבל ההאשמות האלה לא יעזרו מפני שאין אשם אחד. זו הרוטינה שנתקענו בה בלי משים. אולי במקום להאשים, עדיף להתמקד דווקא באלה ששוברים אותה.

ח"כ זוהיר בהלול. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

הרוטינה הקלוקלת מעניקה לקריאות פסולות להפרדה בין יולדות ערביות ליהודיות אינספור אזכורים, אבל קוברת ידיעות על פצועים סורים שמטופלים בבית החולים בצפת, או על בני משפחתו של אבו מאזן שזוכים אצלנו לטיפול בבתי החולים הכי טובים. ההתעסקות האובססיבית בשלילי היא לא ביקורת, היא שקיעה בתוך הרעל. אז איך מעודדים דו־קיום ומצליחים לשנות לטובה?

אפשר אולי לקבל רעיון מספר אמריקאי חדש, שבמשך חמש שנים עקב אחרי הרגלים יומיומיים של 177 מצליחנים שעשו זאת בזכות עצמם. לפי ה"ביזנס אינסיידר", הממצא החשוב ביותר הוא שכל משתתפי המחקר נמנעים באופן שיטתי מחברתם של אנשים פסימים, שליליים או ארסיים. המסקנה: ההחלטה עם מי להתרועע וממי לשאוב השראה היא קריטית, והיא עניין של בחירה.

יש אנשים שנבנים על גלי האנטי, אבל ממתי אלה שדורכים על מוקשים הם חכמים יותר מאלה שעוקפים אותם? אלה שמשנים את המציאות הם דווקא מי שמתעקשים להתרחק ממקומות כאלה, ועדיין זוכים לפופולריות. דוגמה אחת היא סיון רהב־מאיר, אף פעם לא בוטה ולא מאפשרת להדביק לה את תווית ה"אישה״, ה"דתייה" או כל קטגוריה אחרת. הדרך שלה חיובית, הביקורת שלה מתונה ומלומדת, וההצלחה שלה מוכיחה שהציבור צמא לדמויות כאלה.

אז מילה לזוהיר בהלול - אומנם לא מעט פוליטיקאים ועיתונאים נדלקו על תהילת הג'ורה הארסית, אבל הם לא יוצרים שינוי לטובה. אז אל תתייאש בגלל התרעלה המקומית הזו, תלמד ממנה. תמשיך למטרה שהגדרת לעצמך כשנכנסת לפוליטיקה - להיות זה שמוצא את הדרך לקרב לבבות. יש מספיק מצליחנים שמוכיחים שזה עניין של בחירה