בכל שנה, ובעיקר השנה, יום השואה מזכיר לי עד כמה עמוקה ההשפעה של הטראומה הלאומית הקולקטיבית הזו של העם היהודי גם אחרי 70 שנים ויותר על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל ועל תופעות חברתיות ייחודיות למדינה, שהשבוע תחגוג 68.

בחיבור שבין יום השואה והגבורה ליום הזיכרון והעצמאות יש מתח והתרגשות, עצב וחרדה, חשש, תקווה וגאווה. את הרגשות הללו אפשר לנקז לביטוי אחד משמעותי ועוצמתי: ״לעולם לא עוד״. הציווי הזה לכאורה פשוט ופשטני, אך למעשה מורכב ומרתק, מאחר שיש לו שני פנים. האחד ברור וכוחני, אלים ומתריס: לעולם לא תצליחו עוד להשמיד את היהודים, לעולם לא תהפכו את העם היהודי לחסר מגן, לעם נרדף שתלוי בחסדי אחרים, לציבור שנד ממקום למקום בלי ארץ ובלי בית. הלקח הזה מהשואה הוטמע ומקוים באופן הדוק על ידי מדינת ישראל.
מהרגע הראשון, לצד הדחקה והכחשה של אימי השואה, פעל היישוב היהודי להקים בית לאומי מבוצר לעם היהודי בלי היסוסים ובלי פשרות. גבולות המדינה הורחבו פעם אחר פעם במלחמות המגן של ישראל, המחתרות פורקו והוקם צבא מאוחד תחת פיקוד ברור של המטה הכללי ומעליו הממשלה. צה"ל חומש ואומן לפעולות נרחבות וברבות השנים הציג מהלכי לחימה רב־מערכתיים להפעלת כוחות משולבים, שהובילו לניצחונות מוחצים מול כוחות שהיו עדיפים עליו בהרבה, ממלחמת העצמאות הכואבת ועד למלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים תוארה על ידי ההיסטוריון מיכאל הרסגור ז"ל כמדהימה וכמרשימה ביותר בתולדות הימים. בשיחה עם עמיתי ספי הנדלר ואיתי הוא אמר שזו המלחמה שבה נוצחו הכי הרבה צבאות סדירים ונכבש הכי הרבה שטח בזמן הקצר ביותר אי פעם. צה"ל פיתח יכולות שאפשרו למדינת היהודים הקטנטונת להציג יכולות וחוצפה שגם מעצמות לא הציגו, מאנטבה ועד חיסול הכור הגרעיני בעיראק ועוד פעולות חשאיות מעבר לגבולות המדינה. 

צנחנים במלחמת ששת הימים. הניצחון הצבאי המרשים של כל הזמנים. צילום: לע"מ
ישראל התחמשה עד השיניים. כיום היא אחת מתשע מדינות הגרעין בעולם (לפי פרסומים זרים), ועם הצבא הכי חזק באזור. היא אחת מעשר יצרניות הטנקים בעולם, אחת מחמש המדינות שמייצרות טילי אוויר־אוויר, אחת משמונה המדינות שמייצרות לוויינים, אחת המדינות המובילות בעולם בייצור מטוסים ללא טייס, אחת המדינות המובילות בתעשיית הסייבר ובעלת יכולות התקפה מרשימות בתחום הזה והיא בעלת כושר ביצוע בתיאום שבין מודיעין שדה והפעלת כוח אש מנגד. 
ישראל, שקוראת ללא הרף במשך שנות דור לשלום ולפיוס עם שכניה, היא מדינה שיצרה מאזן הרתעה תוקפני וכוחני לא מידתי. בצוק איתן המאזן היה 72 הרוגים ישראלים מול 2,200 הרוגים פלסטינים. במלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה עם ביקורת עצמית כואבת, נהרגו 175 חיילים ואזרחים ישראלים מול נתון לא רשמי של כ־1,000 לבנונים. 
המלחמה פרצה בשל אירוע זניח מאוד במושגים עולמיים: חטיפת שני חיילים. המסר שלפיו מדינת היהודים לא תאפשר לעולם לכוח הרסני וגזעני לפעול להשמדתה עבר בצורה ברורה. העובדה שאיראן, מעצמה אזורית מתוחכמת, לא הצליחה לפתח נשק גרעיני למרות ניסיונותיה העקביים מאז תחילת שנות ה־90, היא תוצאה של פעולה מערכתית גלויה וחשאית שבלמה אותה פעם אחר פעם באמצעים יצירתיים ומתוחכמים מעל ומתחת לפני השטח. 
***
אבל לציווי ״לעולם לא עוד״ יש גם צד שני. פרשנות לא כוחנית כי אם מוסרית. הציווי שהשפיע על עיצוב מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל במשך עשרות שנים, מתייחס לתחושת השליחות של העם היהודי. אחרי שסבל רדיפה, דיכוי והשמדה על בסיס גזעי וגזעני, הוא רואה בעצמו כוח מוביל שמתייצב באופן חד־משמעי, בוטה וברור מול כל גילויי גזענות ורדיפה של עמים אחרים. 
העיקרון הזה אומר שלעולם לא נעמוד מנגד כפי שאחרים עמדו מנגד כאשר יהודים נשלחו לגטאות, למחנות הריכוז ולמשרפות. לעולם לא נשתוק. נפעל נגד רודנות, אלימות ורדיפה של מיעוטים. הלקח הזה מסביר את העובדה שהיהודים בארה"ב היו אחד הכוחות המאורגנים והבוטים שהתייצבו לצד השחורים באמריקה בתנועה שקמה לשוויון אזרחי. הם היו השותפים של מרטין לותר קינג וחבריו, שקראו לשנות את המצב הקיים שבו קיימת אפליה - הפרדה ושלילת זכויות משחורים. 
גם מדינת ישראל הצעירה נקטה פעולות מדיניות והומניטריות שנובעות מהציווי המוסרי הזה. למשל, כשראש הממשלה מנחם בגין הורה על קבלת פליטים ממלחמת וייטנאם. בתום המלחמה נמלטו מווייטנאם פליטים רבים שחששו לגורלם במשטר החדש. 179 פליטים שספינתם נסחפה בלב ים, נמשו על ידי אוניית המשא "יובלי" הישראלית ששייטה באזור. ביוני 1977, לאחר שהתברר שאין מדינה המוכנה לקלוט אותם, הודיע בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המיטלטלים בלב ים היה בלבו, על החלטתו לקלוט אותם ולהעניק להם אזרחות ישראלית. התושבים החדשים שכונו "אנשי הסירות", קיבלו מקלט באופקים. חלקם היגרו במהלך השנים ומיעוטם נקלט בישראל.

כוחות צה"ל מתכוננים להמראה לסיוע בפיליפינים. צילום: דובר צה"ל
בציווי הזה אפשר להסביר את העובדה שישראל, למרות היותה מדינה קטנה ודלת אמצעים יחסית, היא אחת המדינות הראשונות ששולחת צוותי הצלה ורפואה לאחר כל אסון הומניטרי בעולם. אך היישום הזה קשה יותר, מאחר שהוא מתנגש עם החלטות הקשורות בביטחון לאומי ועם אינטרסים צרים יותר. למשל, במלחמת האזרחים בסוריה. ישראל עומדת על הגבול, מטרים ממעשי טבח נוראיים שגבו כחצי מיליון קורבנות ועושה מעט מאוד. נכון, יש מערך טיפול רפואי צבאי בפצועים של המלחמה, דבר שאף מדינה אחרת לא עשתה, אבל בגדול ישראל נמנעת מהתערבות במלחמה ולא מונעת מאסד להמשיך לרצוח את אזרחי סוריה, וזאת משיקולים ביטחוניים מוצדקים.
ועדיין, את החלק המוסרי הזה צריך לטפח ולעודד. זה החלק שאותו צריך להזכיר ולחדד. בימים שבהם האלימות הערבית האסלאמית סוחפת באופן מובן את הישראלים להתבצרות, למגננה ולראיית הצד השני בצבעים שחורים, זה המקום להזכיר את התפקיד ההיסטורי שלקחנו על עצמנו. לא מדובר רק באודים המוצלים מאושוויץ שקמו ובנו מדינה וצבא חזק ועוצמתי, אלא גם בכוח מוסרי שרואה בעצמו קול קורא ועמוד ענן לפעולות נגד דיכוי ורצח עם. 
ההתבטאות של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן שאמר "מה שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, ומציאת עדות להם פה ב־2016", צריכה  לעורר את החלק בתוכנו שמודאג מתופעות של גזענות, התבדלות ואלימות בחברה הישראלית.
אפשר לעשות זאת בתקציבים זניחים בהשוואה לכסף הרב שהולך לביטחון. קודם כל במודעות גוברת. אפשר להתחיל למשל בעמידה על זכויות המיעוט הכורדי, או בסיוע לקהילות הנוצריות הנרדפות בעולם הערבי. וזה יכול להתחיל אצלנו בבית, עם ערביי ישראל. אל מול התמונות הקשות במעברים באזור ירושלים, שאותם הביא עמיתי אוהד חמו למסך, ומול ההתעלמות מהסבל האנושי הנורא של תושבי עזה. "מגיע להם", אנחנו צועקים. אולי מגיע לחמאס, אבל לא מגיע למרבית האוכלוסייה, נשים, גברים וילדים. זו החובה המוסרית שלנו, בין יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות, לחזק גם את הצד השני. "לעולם לא עוד" זה לא רק להיות הבריון השכונתי המאיים, אלא האדם שיודע להפעיל כוח ולהשמיע קול גם נגד העוול שנעשה לאחר.