דרך ההפרדה: הסיפור של כביש 443 ממחיש את השיבוש הנוראי בחברה הישראלית

האקטואליה התקשורתית עסקה באירוע ברמת האס־אם־אס. חלק משגרת חיינו ויאללה נקסט, לאייטם הבא. צה"ל לא פרסם את פרטי התחקיר, שהיה אמור לאפיין את ממשות האיום, כך שאין כרגע דרך לשפוט את מה שקרה שם. אבל זו בהחלט הזדמנות לשפוט את 443 כמשל וכלקח. אבל קיץ, אחי, למי יש כוח, אחי, למי אכפת. ומה זה בכלל קשור? אז שתי ילדות מופרעות הלכו למות באמצע התמוז עם דגלי הקיץ של נעמי שמר ודווקא בכניסה לכביש 443. 

אז זהו, שהכל קשור. הילדות, החיילים, 443, הכיבוש והשיבוש הנורא שחל בחברה הישראלית, כולל מערכת המשפט. 

כשהחלו לסלול את 443 בתחילת שנות ה־80, הופקעו אדמות של שישה כפרים ששכנו מצדדיו. הכפריים עתרו לבג"ץ והמדינה השיבה - מה אתם בוכים, הכביש הזה אמור לשרת אתכם: "מערכת הדרכים ביהודה ובשומרון היא מיושנת, ואין היא יכולה לשאת עוד את הכמות הרבה של מכוניות הנעות עליה... מדובר בתכנונים ארוכי טווח לטובתה של האוכלוסייה המקומית". בג"ץ הסכים עם עמדת המדינה: "...אין בעצם העובדה כי התכנון נעשה בישראל כדי לפסול את התוכנית ובלבד שהיא נעשתה לטובת האוכלוסייה המקומית". 

אחר כך החלו העבודות. תחילה חסמו את דרכי הגישה לכביש מן הכפרים שבצדי הדרך ומהם לרמאללה, יריחו וירושלים באמצעות שערי ברזל וקוביות בטון. הפלסטינים מצאו דרכים חלופיות, ואז החלו סיורי צבא לפטרל סביב הכביש. כל פלסטיני שנתפס נוהג או מהלך בשולי הכביש הושלך למעצר. 

כשהמקומיים עדיין התעקשו להגיע מביתם לחלקותיהם, למשפחותיהם או לערים הפלסטיניות סביבם, נכנסה לפעולה משטרת ישראל. כל מי שנתפס על הכביש חטף דוח פלוס קנס. בדוח לא נאמר שהפלסטיני העז לנסוע במקום שרק יהודים רשאים לנסוע בו, אלא שהפנס האחורי שלו שרוף, שלא אותת כאשר עקף את המכונית שנסעה לפניו, אף על פי שהוא לא ראה, ובעצם אף אחד לא ראה לפניו שום מכונית. כאשר היה נכנס אי מי שחטף דוח לשטח מדינת ישראל או לשטח השיפוט של ירושלים, היו מעלים את שמו למחשב ומבהירים לו שישלם את הקנס שהוטל עליו או יחזור לביתו. 

הסיבה האמיתית לסלילת הכביש היא לקשור לשפלה את ירושלים "השלמה והגדולה" דרך גבעת זאב, אלעד, אגן איילות ושאר ההתנחלויות בדרך לירושלים. הטכניקה הייתה השתלטות על שטחים נרחבים שהוחרמו ל"צורכי ביטחון". כך לדוגמה, מצפון לכביש 443 סיפחו אלפי דונם בבעלות פלסטינית לגבעת זאב והותירו 5 ק"מ מהכביש ב"צד הישראלי". מאחר שקטע 443 בין מכבים לבית חורון הוא מחוץ לגדר ההפרדה, היה צריך למגן אותו. מיגון, כידוע, הוא מענה הקסם לכל מחדלי הממשלות למיניהן מאז הוחלט "למגן" את הקו לאורך תעלת סואץ אחרי מלחמת ששת הימים, או "למגן" את תושבי עוטף עזה בפני הקסאמים והגראדים ו"למגן" את תושבי הצפון מפני איומי חיזבאללה. 

הכביש משורוול משני צדיו בגדרות ביטחון וחומות בטון. חלקן נבנו בניגוד להחלטות ממשלה כ"גדר זמנית", חלקן הוסרו במחיר מיליונים וחומות חדשות נבנו תחתיהן. רובן ככולן תוסרנה בעתיד. מגדלי תצפית נעוצים בראשי הגבעות השולטות, ופטרולים של חיילים מסיירים מדי פעם בקטע זה ואחר כדי להפריד בין הנוסעים לבין הכפרים הפלסטיניים וחלקותיהם, הכלואים משני צדי הכביש. 

גילוי נאות: במשך כמה שנים נסעתי עשרות פעמים לעבודה בירושלים ב־443. הרעיון לכפר על פשעי הכיבוש באמצעות זחילה או היתקעות בכביש 1 לא היה כנראה משכנע מספיק; שלא לדבר על כך שגם התירוץ להמתין לפסיקת בג"ץ שתשרת את הפלסטינים היה קלוש למדי. באחד הבג"צים הסבירה המדינה כי "הגבלות התנועה מוטלות כחלק ממאבקה המתמשך של המדינה באיומים ביטחוניים ותכליתן היא מניעה ולא ענישה". הופה! עכשיו זה ה"ביטחון". 

המדינה, לצורך העניין, היא פרח פרקליטות שיהפוך פרי מדושן בדרכו להרקיב על העץ הממלכתי בטרם ינשור אל הפרקטיקה הפרטית המגוננת בהתלהבות על פורעי חוק. ביניהם, לכאורה, החייל הגיבור בחברון. ע"ע פרקליטו, עו"ד אילן כ"ץ, סגן הפצ"ר לשעבר. כן כן, לכל אדם שמורה זכות החפות, ובאמת האשמים האמיתיים הם הפוליטיקאים ששלחו אותו לשם. בהמשך הסאגה של 443 הבטיח אותו פרח פרקליטות לבג"ץ שהפלסטינים יוכלו לנסוע על הכביש. אהרן ברק היה אז נשיא בית המשפט העליון שקנה את השקר החצוף הזה. "הדבר נעשה לטובת האוכלוסייה המקומית", כתב ברק בפסיקתו ודחה את עתירת הכפריים. 

זה לקח כמה שנים של מאבקים משפטיים וצפצוף של מערכת הביטחון על החלטות בג"ץ עד שהותר לפלסטינים לעלות על הכביש. בכאילו ולא כולו. רק ברצועה של 17 ק"מ פלוס מחסום בכניסה ומחסום ביציאה. הפלסטינים העדיפו להגיע לירושלים ולרמאללה בדרכים העקלקלות והמשובשות שלהם מאשר לעמוד במחסומים שלנו, והכביש נשאר נקי ממכוניות פלסטיניות זה 25 שנים.

אגב, שנים אחר כך, במושב הפתיחה של כנס עורכי דין באילת, העיר ברק, ככה, בשנינה אגבית: "קרה לא פעם ולא פעמיים ששם הביטחון נישא לשווא". ככה? ממרום הקריירה ההרואית והפנסיה הדשנה נשמע ברק יותר כמלטף באנינות את לחיו מאשר מכה על חטא. וזה המקום והזמן להריץ את הדם לראש: מה, היה קשה לכבודו להבין שעובדים עליו בעיניים בזמן אמת? כל גור שמאלנים שחלב אמו הערבייה ניגר על שפתיו היה מבין זאת מיד.

מאז 1987 לא נוסעות מכוניות פלסטיניות על כביש 443, אף על פי שהאיסור על נסיעת פלסטינים לא עוגן מעולם בצו או בחוק. שתי ילדות שלא ידעו איך להתמודד עם מדיניות הממשלה ופסיקת ברק סיימו בבית החולים ובכלא. הן ניסו לדקור, לא?