אביגדור ליברמן קרוב לסמן עוד וי בדרכו להגשמת שאיפתו: להתמנות יום אחד לראשות ממשלת ישראל. משרד הביטחון הוא בעיניו תחנה חשובה במסע להנהגת מחנה הימין ולבית ברחוב בלפור בירושלים, שם יירש את בנימין נתניהו, זה שבמו ידיו סולל את דרכו לשם. 

כשייכנס ליברמן ללשכתו בקומה ה־14 במגדל משרד הביטחון בקריה, כמה מאמירותיו צריכות להדאיג. לא רק בישראל אלא גם את הידידים והאויבים כאחד. ב־2001, על רקע צרימות ביחסים בין ישראל למצרים, הזהיר ליברמן שבמקרה של מלחמה תפציץ ישראל את סכר אסואן. במהלך המלחמה האחרונה בעזה בקיץ 2014, כחבר קבינט, התנצח עם יעלון ונתניהו ובעקיפין ביקר גם את ניהול המלחמה של צה"ל. הוא דרש לכבוש את הרצועה ולמוטט את שלטון חמאס. רק לאחרונה אמר כי אם יהיה שר ביטחון, יציב לראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה אולטימטום שלפיו אם לא יחזיר מיד את גופות החיילים (הדר גולדין ואורון שאול), עדיף יהיה לו לחפש לעצמו בית קברות. ליברמן גם שב ותובע לנהוג ביד קשה יותר נגד הטרור הפלסטיני. בלא מעט הזדמנויות דרש לנהל מדיניות תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי טורקיה ולא לוותר במגעים להפשרת היחסים בין שתי המדינות, שבינתיים לא מובילים לשום מקום. 
אמירות כאלה מצביעות על תפיסת עולם כוחנית. לא בכדי ליברמן הוא מעריץ גדול של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. יותר מאשר בציבור, מינויו מעורר אי נחת במטה הכללי של צה"ל ובמערכת הביטחון. לא רק משום שאין לו ניסיון צבאי. לאחר עלייתו לישראל מברה"מ (מולדובה) הוא עשה שירות מקוצר של שנה בממשל הצבאי בחברון, ורק לאחרונה לגלגו מקורבי נתניהו על שירותו באומרם ש"הכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו היו כדורי טניס", רמז לתחביבו הספורטיבי. נתניהו, שלא מחמיץ הזדמנות להתפאר בעברו כסגן בסיירת מטכ"ל, אמר עליו שהוא "איש שאין לו כישורים להיות אפילו פרשן צבאי". 

אין גם ספק לגבי יחסו למה שיעלון והרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט מגדירים "ערכי צה"ל". הוא בא לידי ביטוי כשמיהר להגיע לבית הדין הצבאי בקסטינה כדי להביע את הזדהותו עם החייל אלאור אזריה, העומד לדין באשמת הריגתו של מחבל פלסטיני מנוטרל.  
מצד שני, מי אמר שדווקא איש צבא צריך למלא את התפקיד. אזרחים כמו לוי אשכול, מנחם בגין, משה ארנס ואפילו עמיר פרץ לא היו שרי ביטחון גרועים. אולי להפך. דווקא אנשי צבא, שכיהנו בתפקיד, כמו שאול מופז ויעלון, נוטים לגלות הזדהות יתר עם מקום עבודתם הקודם. אסור גם לשכוח כי לליברמן יש ניסיון רב בממשק עם צה"ל ומערכת הביטחון בתפקידיו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, כשר בממשלה, כחבר קבינט ובחמש שנות כהונתו כשר החוץ. באותה תקופה טיפח יחסים טובים עם יוסי כהן, אז ראש המועצה לביטחון לאומי וכיום ראש המוסד.

מנחם בגין. שרי ביטחון טובים לא חייבים לבוא מהצבא. צילום: שמואל רחמני
מעבר לקלישאה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", יש לליברמן רקורד טוב כשר חוץ. הוא דאג לשפר את מעמדם של עובדי המשרד ולא נמנע מעימותים עם האוצר. עובדים במשרד מעידים כי בדיונים האזין ברוב קשב לדעות שונות משלו. הוא הפגין גם שיקול דעת ואחריות וקפץ על כל הזדמנות מדינית חשאית ליצירת קשרים עם מדינות ערביות ומנהיגים ערביים שנקרתה בדרכו, והיה מוכן לבדוק את סיכוייה. יש להניח שכך גם יעשה בתפקידו החדש. הוא כבר קרא כמה פעמים לנסות לבדוק את הסיכויים של הסדר אזורי שבמרכזו ערב הסעודית, שהיחסים עמה התחממו מאוד בשנה האחרונה בשל חששה מאיראן ועל רקע מלחמת האזרחים בסוריה. יחסים אלה, לפי פרסומים זרים, כוללים גם החלפת מידע מודיעיני ומכירות של ציוד ביטחוני וטכנולוגיות מתקדמות. אפשר להעריך שליברמן ימשיך לטפח קשרים אלה.  
ולכן, ליברמן כשר ביטחון לא ימהר לאמץ את הצעותיו של ליברמן האופוזיציונר. ספק רב אם במעשיו הוא יגרום לתבערה גדולה במזרח התיכון, כפי שחושש ח"כ בני בגין. ליברמן לא יפציץ את סכר אסואן, לא יכבוש את רצועת עזה, לא ימוטט את שלטון חמאס ולא יפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית. אפשר להמר שגם לא יכריז על הצורך לספח את הגדה המערבית כמו שגורס נפתלי בנט.
ליברמן, שיחד עם נתניהו יהיה אחראי להפעלת הכוח הצבאי של ישראל, ואצבעותיו יהיו קרובות מתמיד לכפתורים האדומים, יצטרך ללמוד לחיות בשלום עם רמטכ"ל לא פחות דעתני וממוקד מטרה ממנו, ועם אלופים שאינם מהססים להביע את דעתם המקצועית. 
ליברמן בעל החושים הפוליטיים המחודדים, אם כי לא נטולי טעויות, העריך כבר לפני כמה חודשים, בשיחות עם מקורבים, כי בסופו של דבר יגיע ללשכת שר הביטחון, כפי שדרש כתנאי להצטרפותו לממשלה לאחר הבחירות האחרונות. אך זה לא קורה רק בגלל דרישתו האולטימטיבית. זה מתאפשר בגלל נתניהו, שברגע האחרון הבין שהרצוג לא יוכל להביא עמו לקואליציה את כל 24 חבריו לסיעה, ובזכות המתיחות בינו לבין יעלון, שבסופו של דבר מינפה את ליברמן לתפקיד הנחשק. 

שורשי הסכסוך

העימות בין נתניהו ליעלון, שהתפרץ בתחילת השבוע (מי זוכר) במלוא עוזו והוביל לטלטלה הפוליטית, לא נע סביב המיליטריזציה של החברה הישראלית וגם לא על הפוליטיזציה של צה"ל. 
שני התהליכים כבר חדרו מזמן לציבוריות הישראלית. הם התחילו לפני שנות דור, בתקופת האופוריה שבין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים. יש במסורת הנוצרית ובאמנות תמה שקרויה "הערצת המאגים", ובה מתוארים שלושה חכמים או מלכים שהגיעו לבית לחם כדי לסגוד לישו לאחר לידתו. בדומה להם, החברה בישראל החלה להעריץ את הגנרלים, להרעיף עליהם מתנות וכיבודים. הם הפכו לידוענים, ועם שחרורם זכו לג'ובים בכל שדרות המשק והחברה. על משקל המשפט מספר ישעיהו, "שלמה לך קצין תהיה לנו", אפשר לומר כי כל קצין בכיר רואה עצמו מתאים לכל תפקיד: שר בממשלה, חבר כנסת, מנכ"ל במשרד ממשלתי, שגריר, מנהל בחברה גדולה או מנהל מוסד חינוכי. 
במקביל, החלו הגנרלים, בעודם במדים, לנהל שיחות עם מנהיגי מפלגות על הצטרפותם לפוליטיקה. משה דיין, חיים בר־לב, אריק שרון ומוטה גור התוו את הנתיב. אל כל אלה יש להוסיף את הנוכחות של עמותות אזרחיות, ובמיוחד דתיות, באירועים צבאיים. ובל נשכח את תרבות השנור שחדרה לצה"ל, צבא שיש לו מדינה. יחידות מקבלות תרומות מנדבנים ובתמורה מעניקות להם סיורים מובחרים בבסיסים סודיים והיכרות עם מערכות נשק שטרם נחשפו לציבור הרחב.
בחלקה, לפחות מבחינת יעלון, המחלוקת בינו לבין ראש הממשלה היא על הערכים שהחברה בכלל וצה"ל בפרט צריכים להתנהל לאורם ולטפחם. מצד נתניהו, ביסודה עומדת פוליטיקה כוחנית. 
ראיה למחלוקת קיבלנו ביום ראשון השבוע, ברחבת הטקסים ליד משרד הביטחון בקריה. זה קרה באירוע המסורתי (שממדיו ותקציבו צומצמו) של קבלת הפנים שעורך שר הביטחון לרגל יום העצמאות לנספחים צבאיים, לעובדים בכירים של משרד הביטחון, לכתבים ופרשנים צבאיים ולקצינים בכירים - כולל הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואלופי המטה הכללי.

יעלון ונתניהו. קרובים זה לזה בדיעות הרבה יותר משליברמן קרוב לנתניהו. צילום: פלאש 90
תמליל הנאום חולק לעיתונאים כשעה וחצי לפני שיעלון עמד לשאת אותו בתשע בערב. עופר הראל, דוברו של השר, ביקש שהדברים יפורסמו רק במועד, עם השמעתם, מה שנקרא "אמברגו לפרסום". אך בקשת הדובר הופרה במהירות הבזק על ידי ערוץ 2, שפרסם אותם במהדורתו ב־20:00. שאר הערוצים וחלק מאתרי החדשות החרו החזיקו אחרי ערוץ 2. 
יעלון לא קרא למפקדים להשמיע את דעתם בסוגיות פוליטיות או בדיונים ציבוריים. הוא רק דחק בהם שלא להירתע ולומר את דעתם ללא חשש בדיונים המתאימים. אבל עבור ראש הממשלה, מי שמדבר על ערכים ודמוקרטיה, על הרוח הרעה הנושבת בחוגים מסוימים בארץ ועל חובתם של המפקדים להשמיע את דעתם המקצועית, נתפס כמאיים על סמכותו וכמתריס כלפיו.
כשנתניהו שמע על תוכן הדברים הוא רתח מכעס. מכונת הספינים המשומנת שלו מיהרה להיכנס לפעולה. עוד לפני שהשר פתח את פיו, מיהרו יועצי התקשורת שלו לפרסם הודעת תגובה, שהזכירה שוב את דברי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בערב יום השואה. "ראש הממשלה איתן בדעתו שההשוואה לגרמניה הנאצית הייתה אמירה לא ראויה, בעיתוי לא ראוי, וגרמה לישראל נזק בזירה הבינלאומית", נאמר בהודעה. היא יצרה שוב את הרושם כי נתניהו בעצם שוב משמיע ביקורת כלפי צה"ל והפיקוד הבכיר, בעוד יעלון מגבה אותם.
אף לא אחד שאל מדוע בכלל קצין במדים נושא דברים בטקס לציון יום השואה. מה לו ולאירוע? השאלה לא נשאלה כי המיליטריזציה של החברה הישראלית פושה בכל חלקה. התופעה שבה קציני צה"ל נוכחים במרחב האזרחי הפכה לדבר שבשגרה. ספק אם יש עוד דמוקרטיה מערבית שבה רב כל כך מספרם של קצינים בכירים שמוזמנים ונואמים באירועים אזרחיים מכל סוג שהוא.

אנשי הסטטוס קוו

בעימות נתניהו־יעלון יש לא מעט מהאירוניה. בכל הקשור לסוגיות ביטחוניות, מדיניות ואסטרטגיות, השניים רואים עין בעין במרבית הנושאים החשובים. הם אינם מאמינים ביוזמות שלום. לא של ישראל, לא של הפלסטינים, ולא של גורמים חיצוניים כמו מועצת הביטחון של האו"ם, ארה"ב, הסעודים או צרפת. למעשה, הם אינם מאמינים ביכולת של ההנהגה הפלסטינית בראשות אבו מאזן לנהל מו"מ רציני (יו"ר הרשות חושב בדיוק את אותו הדבר עליהם) ואינם רוצים למעשה להגיע להסדר כלשהו, אפילו לא להסדר ביניים. 
שניהם גם מתנגדים לכל יוזמה מדינית־כלכלית להסרת המצוקה בעזה ומאמינים בסטטוס קוו, או בלשון מכובסת יותר ב"ניהול המשבר". הם דחו כל הצעה, גם כאלו שיצאו מתוך צה"ל ושירות הביטחון הכללי, ליזום מהלך מדיני ולצמצם את הסכנה שהטרור הפלסטיני, המצוי בדעיכה, יתפרץ שוב ובעוצמה רבה יותר.
יחד עם זאת, יעלון ונתניהו זהירים מאוד בניהול הצבא ומערכת הביטחון ואינם חפצים להיגרר להרפתקאות מסוכנות בעזה, בגדה, בלבנון או במלחמת האזרחים בסוריה. גישתם היא שעל ישראל להימנע מלהיקלע מרצונה וגם שלא מרצונה להסלמה ולעימות, ועליה לשמור על השקט בגבולות תוך הקפדה על שמירת האינטרסים הביטחוניים שלה. בעזה זה מתבטא בחשיפת מנהרות, ובסוריה בניצול הזדמנויות לתקיפת שיירות שמנסות להעביר נשק מתוחכם (חלקי חילוף להגברת הדיוק בטילים או מערכות נשק של הגנה אווירית).
גישתם הזהירה באה לידי ביטוי בניהול התבוני שלהם את המערכה במלחמת עזה השלישית בקיץ 2014. צוק איתן הפך אותם לבני ברית מול הביקורת שהוטחה לעברם מצד שרי הקבינט בנט וליברמן. הם היו יכולים להישאר כאלה. אך משהו השתבש ביחסים ביניהם ויצר מצב שבו הם אוחזים איש בצוואר רעהו.
זו כאמור אינה אידיאולוגיה או השקפת עולם, שמפרידה בין העולמות שלהם. כשיעלון היה שר לעניינים אסטרטגיים, הוא ניסה לאגף מימין את נתניהו ואף נכח באירוע פוליטי של משה פייגלין. נתניהו ויעלון הסתחררו למערבולת בשל הבדלי הסגנון והאופי שלהם, כשמעל מרחפת הפוליטיקה המפלגתית.
יעלון הוא אדם עצור, לא גמיש, עקשן, שמרגע שגיבש את דעתו בנושא מסוים מתחפר בעמדתו. יש שאומרים שהוא בעצם מרובע, אך הוא גם אדם ישר והגון. אלה הן תכונות שהופכות אותו לפוליטיקאי בלתי מתוחכם, שחסר כישורים ואינסטינקטים פוליטיים. לרוב פיו ולבו שווים. נתניהו הוא כמעט היפוכו. הוא מניפולטיבי, אמן הטריקים והשטיקים (שמזכירים את הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון, שכונה "טריקי דיקי"), שאמינותו בארץ ובעולם מוטלת בספק. בניגוד ליעלון, תוכו אינו כברו. 
אך ראש הממשלה הוא גם חיה פוליטית קטלנית. ראו איך הוא פירק את הרצוג ואת מפלגת העבודה. הוא מעוניין בעיקר להמשיך לשרוד בתפקידו. זו גם הסיבה לכך שהוא נאלץ למנות את ליברמן לתפקיד השני בחשיבותו בממשלה. לא מן הנמנע שהוא עוד יצטער על כך.