מאז שאני זוכרת את עצמי אני מאוד ישירה, והמדקדקים אף ישאלו אותי למה כשאני הולכת לחנות לקנות טאקט, היא תמיד סגורה. מפעם לפעם. אני מאמינה ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" זאת המלצה מצוינת שאינה מתיישבת לרוב עם המציאות הקיימת. לפחות, בכל הנוגע ביחסים של בינו לבינה. חבריי הטובים והמופתעים כל פעם מחדש מרימים גבה ושואלים "למה לעזאזל את מתחילה עם גברים? תני להם לעבוד קשה". והתשובה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה לשאלות האלה היא ?"Haven't the Jewish people suffered enough" לא מספיק שהמין מלא הטסטוסטרון מנסה להוכיח חדשות לבקרים כמה הם מאצ'ואיסטים, תוך כדי גירוד המפשעה ומשיכה באף ופרצופים קשוחים למראה- מדוע שלא נזרוק איזה עצם או שתיים לזן הנכחד, ונסביר להם ש"יש לך אופי טוב", הנה מחמאה משתקת, כמו שב"בלייזר" ישימו להם תמונות של הסדרה "יומן השומן".

בערב רומנטי אחד, החלטנו חברי הגיי המהמם ואני לעשות מפגש פסגה. בתכנית האומנית נכללו ארוחת ערב מפנקת במסעדת שף, אלכוהול שזורם כמו מפל התנור בעונת השיא ולירלורים ממושכים על כל מאן דבעי. המלצר ששירת אותנו נבחר בקפידה ובדקנו עמוקות האם אפשר לקחת אותו כ"טייק אווי". אחת מהסוגיות שעלו ונבדקו לעומק באותה שיחה עם חברי המאותגר עכוזית היא מדוע אין לי לעתים חסמים על הפה, למה אני חברותית יתר על המידה וכיצד בהווייתי אני מסרסת את המין הגברי.

מתורה אחת למשנתה, תוך כדי שאני מקשיבה לדברי "די לחכימא ברמיזא" של חברי הטוב, אני מוצאת את עצמי מתוואצווצת עם חבר טוב אחר ובודקת את גבולות הגיזרה של פלירטוטינו האחרונים. תוך כדי קורה משהו שקורה רק אם את שותה ארבע כוסות יין, עם סיגריה ביד כשבעורפך נושבת רוח האוויר המסמנת את בואו של הקיץ - את מרשה לעצמך להתבטא. יתר על המידה.

"האלכוהול זרם כמו מפל תנור". צילום: אינגאימג'

לא רוצה לרדת מהארץ


זהו בדיוק הזמן לעצור ולפנות לכל הסטארטפיסטים וההייטקיסטים קוראי שורות אלו. אני סבורה כי בישום קל בדם ויד קלה על המקלדת הוא הזמן להמצאת אפליקציה מסננת הודעות כשאתה במצב של "עולם שכולו טוב" ו"אני מורידה בשוט קנקן של ערק אשכוליות". אפליקציית שאלות מורכבות בטריגונומטריה או חידון חמיצר על מי היה הרמטכ"ל בזמן כיבוש החרמון בהחלט יכולות לסייע במצב המתואר לעיל. כך, בוודאות, את לא תקומי בבוקר למחרת, תסתכלי בהיסטוריית ההודעות ותרצי להחליף זהות, או לחלופין, לרדת מן הארץ כשאת לבושה כמו מוג'דה ילדת הפלא.

ובחזרה להודעות. לכתוב לאישה כשאתם בריקוד טנגו מסומס ומאופק במשך שבועות: "את אף פעם לא מקשיבה לי. זאת הבעיה שלנו", גורם לאישה זיק בלב במילה "שלנו", כשהיא כבר מדמיינת את הדייט הראשון והבית עם הגדר הלבנה, שני הילדים והכלב במושב רישפון, למרות שיש לציין שההתכתבות הייתה מאוד כנה והבנתי שממושב רשפון, אולי במקרה הטוב, נחלוק בפונדק דרכים קוראסון.

בקיצור, אני לא הטעם האישי שלו, אבל הוא היה מסדר אותי בכיף לחבר טוב שלו. "רק לי זה נשמע כמו מבצע "קח סרט- קבל אחד מתנה", בבלוקבאסטר?" שאלתי את חבר האמת המקסים שישב מולי. וקיבלתי את התשובה המצלצלת הבאה:" לירוני, את מהממת ואם לא הייתי גיי הייתי מתחתן איתך, אבל את קצת פושרית ובכך את מסרסת אותם".

הנהנתי בעיניים מצועפות ועם זיק של לב שבור של נערה ב"סוויט סיקסטין" שלה. ועניתי לו: "יקירי, אתה כל כך צודק. ואני כל כך לא הולכת להשתנות". הבנתי שזאת אני, על אף הטוב, הרע והלא נורא. וקלטתי שמיליון גברים שיחזיקו לי את היד ויאמרו לי שאני טועה נחרצות, שווים את האחד שיגיע ויחזיק את לבי, גופי, וחוסר הטאקט שלי.