"הוא היה צעיר, עוד לא בן 50, כשנבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, נואם רהוט וכריזמטי, ששולט היטב במדיום הטלוויזיוני. התחיל כדמוקרט, כזה שבא להיטיב עם העם ולהקים ממשלה שתכבד יותר את המסורת ואת רחשי הלב של ההמונים. הוא זכה במערכת בחירות אחת אחרי השנייה, ומניצחון לניצחון החל להאמין שהוא נועד לשלוט. כשהקים את ממשלתו הרביעית, כבר הרגיש מספיק ביטחון עצמי כדי לסלול לעצמו דרך שתנציח את שלטונו במדינה, וניגש להסיר את המכשולים שעמדו בדרך הזאת.

"תחילה פנה לצבא. היה לו ברור שכדי להבטיח שהשלטון יישאר בידיו הוא חייב צבא ממושמע וצייתן. בהתחלה הדיח קצינים שהעזו לחלוק עליו, וכשזה לא יצר מספיק הרתעה, התחיל לטפול אשמות על הגנרלים ולשלוח אותם לכלא. זה עבד. הצבא הבין את המסר והתיישר לימינו. היום הצבא כבר לא מהווה עבורו איום.
"ואז הוא פנה לעיתונות ולתקשורת, רכש השפעה על עיתונים שדאגו מדי יום להלל ולשבח אותו, אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא לא יכול היה לשאת שחלק אחר מהעיתונות מעז לבקר אותו או לתמוך במפלגות אחרות.

"כדי לטפל בעיתונות היה צריך לשנות את השפה, לרוקן מילים מהתוכן המקובל שלהן ולצקת לתוכן תוכן חדש. עיתונאי שהעז לבקר אותו החל להיקרא 'בוגד'. כשהציבור התחיל להתרגל לשפה החדשה, שלפיה מי שמבקר את השלטון הוא 'בוגד', פתאום כבר לא נראה מוזר כשהחלו לכנות עיתונאים גם במילה 'מחבלים'. ככה משנים תודעה. לאט־לאט יוצרים משוואה בין מי שרוצח אנשים חפים מפשע לבין מי שמעז להשמיע דעות אחרות.

מהומות בטורקיה בעקבות השתלטות כוחות משטר על העיתון הפופולארי במדינה, "זמאן", מרץ 2016. צילום מסך
"במקביל הוא טיפל באקדמיה. גם שם היו יותר מדי דעות שונות. מרצים שלא התיישרו עם הדעה השלטת מצאו את עצמם מפוטרים. אלה שהעזו למחות בקול רם - חטפו כתבי אישום ונזרקו לכלא. החצי הדתי והמסורתי של המדינה אהב את זה. במשך המון שנים הם הרגישו שהציבור החילוני מלגלג עליהם, על איך שהם מתלבשים, על המנהגים והאדיקות שלהם. עכשיו הגיע הזמן שלהם.
"החצי החילוני שנותר - שתק ברובו. ראה את הדברים, כאב אותם, אבל הבליג, בתקווה שיבוא יום והוא יחזיר לידיו את השלטון בדרך דמוקרטית. עכשיו החילוניות הן אלה שסופגות הערות על לבוש חשוף מדי. עכשיו החילונים הם אלה שצריכים להתמודד עם בתי ספר וספרי לימוד שמשכתבים את ההיסטוריה ומתקנים את המציאות. 
"כמו שהוא מצטיין בלשלהב את ההמונים, הוא יודע גם להלך עליהם אימים. לצייר להם את האיומים האמיתיים והמדומים שמקיפים אותם ולהסית אותם נגד המיעוט הגדול שחי במדינה, ולהציג את כולם כאויבים. כל מה שיקנה לו עוד תמיכה בציבור - הוא לגיטימי. אין לו באמת מדיניות חוץ - רק מדיניות פנים. אין לו שום בעיה להיכנס לעימות צבאי או מדיני מיותר עם מדינה אחרת - אם רק יחשוב שזה יביא לו עוד כמה קולות בקלפי.
"בשבועות האחרונים הוא הבין שהוא חייב להרכיב לעצמו ממשלה חדשה, כזו שתעזור לו לבלום כל סיכוי שיוחלף בדרך דמוקרטית. בלי למצמץ הוא העיף מהממשלה את איש אמונו, מי שהיה שותף נאמן לדרך אבל משום מה התעקש לדבוק בתפיסה שהחוק מעל השלטון. הוא נבעט אחר כבוד מכיסאו ובמקומו הוצב מי שאמור לעזור לו בהנצחת שלטונו.
"הבעיה שלו היא שהוא זכה בכל מערכות הבחירות האחרונות, אבל מעולם לא זכה ברוב מוחלט. כדי להבטיח שיישאר בשלטון לתמיד הוא חייב לתקן את החוקים כך שינטרלו את יכולתה של האופוזיציה להחליף אותו ויבטיחו שהמיעוט לא יקרא עליו תיגר".
***
היא עיתונאית עמיתה, ותיקה ומוערכת. כשסיימה להשמיע את המונולוג הנרגש הזה היא לא הבינה את המבט המופתע בעיני. ישבנו שנינו במרכז אנקרה, בירת טורקיה, ואני בסך הכל שאלתי לאן מוביל ארדואן את המדינה. כשהאזנתי לה, הרגשתי כאילו לקחה אותי למסע אל העתיד.
אני אוהב את טורקיה, את האנשים, את הטבע המרהיב, האוכל הנפלא והשילוב המושלם שיש בה בין מזרח למערב. אבל מביקור לביקור בשנים האחרונות אפשר היה להרגיש את השינוי: ציבור שהולך והופך דתי יותר, משטר שנראה יותר אוטוקרטי מדמוקרטי, ומדיניות חוץ שמבוססת על גחמות ושיקולים פוליטיים ולא על רציונל ואסטרטגיה סדורה.
היא הייתה אמורה להיות בת הברית הטבעית שלנו. כמונו, גם היא מדינה לא ערבית בתוך אזור שכולו ערבי, דמוקרטיה שפניה מופנים למערב ולא למזרח, אבל כמו איראן, גם היא עברה תאונה פוליטית. 
בחודש האחרון ביקרתי ברוב חלקי המדינה בניסיון להבין לאן היא הולכת (את הרשמים תוכלו לראות החל מיום ראשון במהדורה המרכזית בערוץ 10). המסקנות לא מעודדות: בניסיונו להפוך לסולטן מודרני, ארדואן מחסל בשיטתיות את חופש הביטוי וזכויות האזרח בטורקיה. מדיניות החוץ הקפריזית שלו הובילה אותו לעימות שטרם נפתר עם רוסיה, ולאובדן האמון של המערב בו. המשחק הכפול שהוא משחק עם דאע"ש - לכאורה חבר בקואליציה נגד "המדינה האסלאמית" אבל בפועל הוא השער שדרכו עוברים אליה המתגייסים לארגון - מתחיל לגבות מחיר מארצו: טורקיה ספגה בשנה האחרונה את פיגועי הטרור הקשים בתולדותיה, וזו רק ההתחלה.
ארדואן גם ניצל את המהומה המזרח תיכונית כדי לצאת במלחמה שקטה נגד הכורדים במזרח המדינה. אלפי בני אדם כבר נהרגו במלחמה הזאת שאיש בעולם לא מתייחס אליה. מסורתית, הצבא הטורקי נוהג לעשות תמרוני קיץ בכמה כפרים כורדיים, אבל מה שקורה היום במזרח המדינה לא דומה למה שראינו בעבר. ביקרתי בכפרים ובערים שהצבא הטורקי מחריב ופגשתי הרבה כורדים שמרגישים שארדואן דוחף אותם לקיצוניות. הנוער הכורדי מצטרף בהמוניו ל־PKK, מה שאומר שלא רק מחבלים של דאע"ש יתפוצצו בערי טורקיה.
בבידוד שהביא על עצמו, ארדואן מחפש עכשיו פיוס עם ישראל. אבני הנגף נותרו: דרישתו להסרת המצור על עזה והדרישה הישראלית לגירוש מפקדת חמאס מאיסטנבול. הפיוס יושג כנראה כששני הצדדים ירדו מהדרישות האלה. המילה "פיוס" קצת גדולה כאן - נכון יותר לכנות את זה הפשרת יחסים.
 
עד לאחרונה סברתי (וגם כתבתי כאן) שאל לה לישראל למהר ולהפשיר יחסים עם טורקיה. אבל הסיכון ההולך וגובר לפריצת עימות נוסף בעזה משנה את התמונה: המצרים, בשנאתם לחמאס, מתקשים לשמש מתווך בינינו לבינם, וטורקיה יכולה להיות הגורם שיפרק את המתחים ויחסוך מלחמה כואבת ומיותרת בקיץ הזה.