יש לא מעט דרכים לגיטימיות להחלפתה של ממשלה מכהנת. דרך המלך היא כמובן להמתין ליום הקלפי ולזכות במרב הקולות. יש גם דרכים להחלפת השלטון ללא צורך בבחירות, וזאת אם מרבית חברי הכנסת מביעים אי אמון בראש הממשלה ובממשלתו ומציעים לנשיא המדינה איש אחר שיכול לקבל את אמונם של מרבית נבחרי הציבור. אבל במדינת ישראל יש גם דרכים עוקפות חוק. חורצי לשון באולפני הטלוויזיה מחפשים אותן כל העת. הם אינם מסתירים את דעתם. לא ניקיון הכפיים של העומדים בראש מערכות השלטון מעניינת אותם. הם מבקשים לגבור על המערכות הדמוקרטיות באמצעים לא דמוקרטיים.
יש מדינות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות בהן - גם לא רוני דניאל – שבהן יוצאים המוני בני אדם לרחובות, שורפים בובות של המנהיג המכהן ומתעמתים עם כוחות הביטחון. בסופו של דבר העסק מסתיים ב"פשרה". הצבא מתערב, והמנהיג המודח מפנה את מקומו לטובת מי שאינו טוב ממנו במאומה. ברחובות מוטלים אינספור הרוגים, ובכך תם המהפך הדמוקרטי. אנרכיה גמורה משתלטת על מוסדות השלטון, והמתנגדים למשטר היוצא מתפנים כדי לעשות את מה שעשו קודמיהם.
במדינת ישראל היהודית, שערכים של כבוד האדם הם נר לרגליה, זה אף פעם לא יקרה, כמובן, בגלל אופיו של צה"ל, ולכן מבקשים האנרכיסטים המקומיים דרכים חלופיות. האופציות הן מרובות, אבל כולן נידונו מראש לכישלון; מה שלא מפריע לנביאי השקר לנסות את כוחם בכל פעם מחדש בתקווה כמוסה שיש בכוחן של מילים להפוך תוצאות של בחירות לגיטימיות.
אמירות כאלה ואחרות של “מובילי דעת קהל", כמו דודו טופז בזמנו, תיקי דיין, משה איבגי או יאיר גרבוז, או התפטרות של שרים “במחאה" שטיבה אף פעם לא ברור עד תום, אינן יכולות לשנות מציאות המתהווה והולכת. גם הסתלקותה של אורלי לוי־אבקסיס מהמפלגה שבמסגרתה היא נבחרה אינה יכולה לשנות את מהלך ההיסטוריה.
המדינה היהודית עולה כפורחת, והרוב בה, הגדל מבחירות לבחירות, רוצה לחיות בה ומסרב להיות מובל באף בידי קומץ של תגרני מילים, שכל חפצם הוא לראות בקריסת הקונספציה הציונית לטובת אג'נדה עם עתיד מעורפל .
ההנחה שמסירת “שטחים" תביא לשלום המיוחל כבר הוכחה בעבר כלא ריאלית. ניסו אותה מנהיגים עם “עבר ביטחוני" מוכח כמו יצחק רבין ואריאל שרון. זה לא צלח, וזה גם לא יכול היה להצליח. מי שנמצא מן הצד האחר של המשוואה פשוט אינו מוכן להסתפק במשהו שהוא פחות מכל השטח – מן הנהר ועד לים – וממתן אפשרות למיליוני “פליטים" לחזור למקומות היישוב שאותם עזבו הוריהם.
ובהקשר זה נזכרתי ב"משפט שלמה". שתי נשים הגיעו אליו, וכל אחת מהן טענה שהילד החי הוא שלה. שלמה המלך פסק שיש לגזור את הילד לשתיים. מי שהתנגדה ל"פתרון" הזה הייתה, כמובן, אמו האמיתית של הילד. אז מה זה אומר עתה על כל אלה שמוכנים "לגזור" את ארץ ישראל ל"שתי מדינות"?
סלע קיומנו כאן לא ניתן לחלוקה. לא בבתי הדין לעבודה, ולא בחדרי החקירות במשטרה. מותר לחשוב אחרת, אבל אין לנהוג בדרכים עקלקלות. את הדרך הלגיטימית להחלפת השלטון אי אפשר, ולא צריך, לעקוף בשיטות מניפולטיביות. הניחו, אפוא, לאשת ראש הממשלה.