חייבים להודות שהטור הקצרצר שפרסם נתן אשל ביום שישי ב"הארץ" הגיע בהפתעה. גם משום שעל הרקע שבו סיים את עבודתו בלשכת ראש הממשלה אשל היה עד עכשיו מוקצה מחמת מיאוס ברוב כלי התקשורת, גם משום הבמה שבחר לעצמו, אבל בעיקר בגלל המסרים שהעביר. אשל, אחד האנשים הכי קרובים לבנימין ושרה נתניהו, הגדיר במאמר הזה את ראש הממשלה "מי שכן יכול לקדם מהלכים מדיניים ומוכן להרחיק לכת כדי להגשים את חלומו של השמאל". את יושב ראש הבית היהודי, נפתלי בנט, הוא תיאר כמי "שנישא על כתפי הימין הקיצוני".

הסיבה העיקרית שבגללה הכניס נתניהו את אביגדור ליברמן לממשלה, כך אשל, היתה "בעיקר כדי לקדם את רעיון שתי המדינות". וכדי להבטיח שהמהלך הזה אכן יקודם, מספר אשל, "נתניהו זימן אליו את יו"ר האופוזיציה, הציע לו להצטרף, הציג בפניו את ההזדמנות ההיסטורית שעשויה להיפתח בפנינו, ונתן בידיו לא רק את המושכות להובלת המהלך יחד עם ציפי לבני, אלא גם 'צידה לדרך'".
 
כש"בכירים בליכוד" מגיבים על המאמר הזה ומסבירים שהוא לא נכתב על דעתו של בנימין נתניהו, הם מתייחסים אלינו כמטומטמים. המחשבה שמישהו מאיתנו יהיה מוכן לקנות את הסיפור שלפיו נתן אשל החליט לראשונה בחייו לפרסם מאמר ב"הארץ", לכתוב בו על המו"מ הקואליציוני ועל התוכניות של בנימין נתניהו, ולעשות את כל זה מאחורי גבו של הראש, מעליבה למדי.
 

הטקסט הזה יכול לגרום לכל מצביע ליכוד לחוש מרומה. אשל, וראש הממשלה עצמו, שעומד מאחוריו, מוציאים למצביעי הליכוד לשון, ואולי גם סוג של אצבע משולשת.
 
בנימין נתניהו נבחר לתפקידו אחרי שהציג במערכת הבחירות, בניגוד לנהוג אצלנו, מצע ברור מאוד של מה כן ומה לא. בראיון לאריאל כהנא ב"מקור ראשון", ערב הבחירות, רק לפני שנה וקצת, הוא הבטיח שאם ינצח לא תקום מדינה פלסטינית. "כל מי שהולך להקים היום מדינת פלסטינית ולפנות שטח, נותן שטח התקפה לאסלאם הקיצוני נגד מדינת ישראל".
 
בדף הפייסבוק שלו הוא הבהיר באותם ימים בשפה ברורה וחדה: "לא תוקם ממשלת אחדות ביני ובין ציפי ובוז'י". היה לו גם הסבר מנומק היטב לזה: "תהום אידיאולוגית עמוקה פעורה ביני לבינם. אני בעד שמירה על ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית, הם נגד. אני נגד ויתור על שטחי יהודה ושומרון, מפני שכל שטח שיימסר יהפוך לבסיס טרור של האסלאם הקיצוני, הם בעד. אני עומד איתן מול הלחצים הבינלאומיים בכל הקשור לאינטרסים הביטחוניים של ישראל, הם רק מוכנים לוותר, להתקפל, לסגת, להיכנע".
 
"מפלגת העבודה", הסביר ב"מקור ראשון", "כבר לא מה שהייתה. היא בנויה מיסודות אנטי־ציוניים".
 
עד לפני עשרה ימים היה לנתניהו תירוץ. הוא רצה מאוד ממשלה לאומית, כך הסבירו לנו, אבל חברי הכנסת חזן, נגוסה ואמסלם עשו לו שרירים ובבלגן כזה אי אפשר להחזיק ממשלת 61. אלא שהתירוץ הזה נגמר. מת. עכשיו יש לקואליציה 66 ואף אחד לא מאיים על שלמותה. 
 
אז נכון שהתרגלנו לפוליטיקאים שמשקרים לבוחרים, ונכון שאף פעם לא באמת ידענו להיעלב כשלא ספרו אותנו, אבל כשנתניהו עושה את זה כך מהמקפצה, הוא עושה את זה ישר על הראש של מי שבחרו בו, אחרי ששמעו אותו פורס את מצעו ואת תוכניותיו.
 
הרגע הזה, שבו ראש הממשלה יצרף את המחנה הציוני לממשלתו, יהיה רגע שבו כל אחד מ־985,408 מצביעי הליכוד יוכל להרגיש את עצמו זכאי לגשת לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו ולהגיש נגד בנימין נתניהו תלונה על גניבת הקול שלו.