מנהלת של קבוצת הפייסבוק הפופולרית לחיפוש דירות בתל אביב, “דירות מפה לאוזן”, שיש בה כ־100 אלף חברים, קראה למי מחברי הקבוצה שהשתתפו בהפגנת השמאל לעזוב את הקבוצה. כרגיל, הרשת געשה ורעשה, מנהלת הקבוצה חסמה כמה חברים בגלל התבטאויות לא ראויות לטענתה, ומיד הוקמה קבוצה מתחרה: “דירות מפה לאוזן - לא פשיסטים”.
בשנת 2000 חוקקה הכנסת את “חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים”. החוק, המכונה בשמות החיבה “חוק המועדונים” או “חוק הסלקציה”, מאפשר למי שהופלה בכניסה למקום בילוי או בזמן קבלת שירות - מחמת גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות – לתבוע פיצוי של כ־60 אלף שקלים אפילו בלי צורך להוכיח שנגרם לו נזק בפועל. עמדתו של המחוקק היא שדי בתחושת ההשפלה שכרוכה באפליה כדי לבסס זכאות לפיצוי.
החוק אינו עוסק רק במקומות בילוי: לאורך השנים נפסקו פיצויים במצבי הליך בידוק משפיל של ערבים לקראת עלייה למטוס, הרחקת ילדים ממוצא אתיופי מגן ילדים ואפליה עדתית בקבלה למוסדות חינוך, וסירוב לערוך מסיבות חתונה חד־מיניות באולמי אירועים.
חוק המועדונים איננו חוק טריוויאלי. הוא מטיל חובה ציבורית על גורמים פרטיים לנהוג בשוויון. אבל התפיסה העומדת ביסודו היא ש”הפרטי הוא הציבורי”, ושלא ניתן יהיה להבטיח שוויון אמיתי אם החובה לנהוג בשוויון תוטל על המדינה בלבד. נכון, חיוב גורמים פרטיים לנהוג בשוויון משמעה הגבלת החירות שלהם, אבל החוק מצמצם זאת רק למקומות שיש בהם אלמנט ציבורי, וקובע סייג המתיר אפליה “כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי”.
הסיפור של מנהלת קבוצת הפייסבוק שביקשה להדיר חברים על בסיס השתתפותם בהפגנה צריך לעורר שאלה רחבה על אפליה במרחב הציבורי הדיגיטלי. קבוצת פייסבוק שיש בה 100 אלף חברים, גם אם היא מכונה “פרטית”, אינה שונה ממועדון, מסעדה או פארק מים. חשוב גם לזכור שהיכולת להפלות דווקא מתעצמת בעולמות דיגיטליים משום שבמקרים רבים האפליה אינה מתקיימת באופן גלוי – בתור לכניסה למועדון – אלא באופן סמוי, בין מנהל קבוצה ומשתמש, ואי אפשר לדעת על היותה אפליה שיטתית.
לכאורה, אפשר לטעון שהאחריות איננה של מנהל קבוצה בפייסבוק אלא של פייסבוק עצמה. אבל הטיעון הזה איננו משכנע מפני שהוא דומה למי שמפעיל מסעדה בתוך קניון, מפלה נכים בכניסה למסעדה, ומגלגל את האחריות אל בעל הקניון. ניתן גם לטעון שמדובר ב”קבוצה סגורה” או “קבוצה פרטית”. אבל גם בעולם האמיתי במקומות רבים טוענים מנהלי מקומות בילוי שהכניסה אליהם נמנעת לא ממניעי אפליה אלא בשל “רשימות מוזמנים סגורות”. עד כה, בתי המשפט נוטים שלא לקבל את הטענה הזאת. האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט אינם מרחב ייחודי שיש להחיל עליו כללים נפרדים. עבור דור ה־y וה־z הם לא פחות מהחיים עצמם.
הכותבת היא ראשת התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה