הטלות חרם על ישראל אינן עניין חדש דווקא ביהדות פנימה. החרם היה כלי מלחמה באישים שונים ובמאבקים בין קבוצות ביהדות. כך למשל הוחרם ונודה הפילוסוף ברוך שפינוזה בשל תפיסותיו הלא מקובלות בקשר למהות האלוהות ומעמד כתבי הקודש; וכך הופעל החרם בידי המתנגדים לחסידות בראשיתה, בהנהגת הגר”א, הגאון מווילנה. הידוע ביותר הוא חרם דרבנו גרשום, שתיקן תקנות שונות (איסור ביגמיה למשל) וקבע את עונש החרם למי שיעבור עליהן.
גם חג השבועות שנחוג ביום ראשון מתקשר לחרם אישי, הפעם על משפחתו של מנהיג. בשבועות קוראים את מגילת רות. היא מספרת על רעב בארץ “בימי שפוט השופטים”, הגורם למשפחה כבודה ועשירה מבית לחם, אלימלך ונעמי ובניהם מחלון וכליון, לרדת מהארץ ולהתיישב בשדי מואב. שם, בתוך עשר שנים, מתים האב ושני בניו.
יש במגילה רמזים שמקרי המוות הם עונש על נטישת הארץ, והתמיהה מתבקשת: עונש כה חמור על ירידה? הרי גם אבותינו אברהם ויעקב נטשו את הארץ בעת רעב. תשובת חז”ל היא: “למה נענש (אלימלך)? לפי שהפיל לבם של ישראל... אלימלך מגדולי הדור ופרנסיו היה וכיוון שבאו שני רעבון אמר: עכשיו יהיו כל ישראל מסבבין על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בכפיפו (סלו). מה עשה? עמד וברח מפניהם”.
“הפיל לבם”, ביטוי עוצמתי. את ההשוואה בין אלימלך לבין מנהיגים בימינו, שהפילו את לבנו וברחו מאחריות, אני משאיר לכם. אני אעסוק בעניין החרם הנמצא בסבטקסט של המגילה. נעמי הבודדה מבקשת לחזור לעירה שבארץ ישראל. אחת משתי כלותיה, רות, מתעקשת להצטרף אליה. כשהשתיים מופיעות לפתע בבית לחם - “ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה: ‘הזאת נעמי?’”.
נעמי העשירה בעבר שבה עלובה וחסרת כל, “לבושה בבגדי סמרטוטין”. נשות העיר אינן שמחות לקראתה. השאלה “הזאת נעמי!”, שראוי לתת סימן קריאה בסופה, אינה קריאת תמיהה אינסטינקטיבית. היא נשמעת יותר כקריאה של לעג לרש והתגרות.
מסתבר שזעם רב שורר עדיין בבית לחם כלפי משפחת אלימלך. וכך, אחרי הפגישה הראשונה, איש אנו מתעניין עוד בנעמי ורות היושבות בביתן מנודות וחסרות כל. איש אינו שואל מאין פרנסתן ואף אחד אינו מציע עזרה. מין חרם נקמה. עד שרות נוטלת יוזמה ויוצאת לשדה ללקט שיבולים אחר הקוצרים כאחד העניים. היא נקלעת לשדהו של בועז, המוצג במגילה כ”איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך”, ובפי נעמי: “קרוב לנו האיש, מגואלנו הוא”.
אבל גם גיבור החיל קרוב המשפחה אינו מתעניין בקרובתו ולא מציע לה עזרה. אפילו כאשר הוא נתקל ברות המלקטת בשדהו ומברר מי היא, אינו שולח באמצעותה מזון לנעמי. האם הגיבור הזה חושש מדעת הקהל המחרימה את משפחת אלימלך? כנראה. לסיפור יש הפי אנד. לאחר תרגיל לילה שעושה רות, ביוזמת חמותה, לבועז בגורן, כשהוא מגלה אותה מכורבלת לרגליו, הוא שולח מנת שעורים לנעמי ואחר כך גם נושא את רות לאישה, והחרם מתפוגג. מסתמן פיוס. נשים ששאלו “הזאת נעמי” שמחות ומברכות אותה כשנולד בן לכלתה רות, והשכנות הן הנותנות שם לתינוק, הלא הוא עובד, סבו של דוד המלך.
חרם, מתברר, יכול גם להיגמר בטוב.