קו ישר עובר בין קשיי ההתבטאות של נשיא ארצות הברית ברק אובמה לבין שלשול הביטוי של השמאל הישראלי. קו של חוסר נכונות לקבל את פני המציאות וסירוב להודות בהתרסקות תפיסת העולם שהובילו. קו של איוולת וחוצפה. אצל אובמה הצירופים הלשוניים שמסרבים לצאת לו מהפה ממחישים מה כן מתחולל אצלו בראש. כי מי שלא מוכן לבטא את המובן מאליו, כמו "טרור אסלאמי" ואפילו "אסלאם קיצוני", עושה זאת מכיוון שהוא נתון בתוך סביבה מנטלית הזויה. כזאת שממיינת את הטובים והרעים הפוך מאיתנו, שצובעת את המפלצת האסלאמית בצבעים עליזים ומשחירה את כל האחרים.
 
אותה התסמונת ניכרת בהאשמות האחרונות של עמיר פרץ, שהטיל על ממשלת נתניהו את האשמה לטרור הפלסטיני בשרונה, ובדברי רון חולדאי, שהטיל את האחריות להתקפת המחבלים אצלו בעיר על "הכיבוש".
 
התסמונת הזאת אינה חדשה. יצחק רבין ושמעון פרס האשימו בזמנו את מי שהעז להתריע מפני הסכנות של הסכמי אוסלו כי הם "אויבי השלום". הם הפכו את הטרוריסט ערפאת לחתן פרס נובל לשלום, ואת ראשי יש"ע לאויבים. אלא שבתקופה ההיא ניתן היה לטעון שעדיין לא ניתן לאש"ף צ'אנס להפוך את עורו מארגון טרור לפרטנר. אבל היום הכל ידוע ומוכח. ועדיין – מי שבנה אז עולמות הזויים רק מעצים אותם היום.
 

ההפרעה הזאת מאפיינת גם את אובמה. הוא נכנס לבית הלבן מתוך עמדה אידיאולוגית נוקשה ועם תוכנית עבודה ברורה, להשליט שלום ושלווה בעולם בדרכו התלושה. כפי שסיפר לאחרונה היועץ הקרוב שלו - בן רודס, אובמה התכוון מלכתחילה להקריב את ישראל ואת בעלות הברית האחרות במזרח התיכון כדי להתחבר לאיראן, מתוך קונספציה ואידיאולוגיה. הבגידה והעיוורון שלו גרמו למזרח התיכון לצלול לכאוס והותירו את הגלובוס ללא מבוגר אחראי. אבל גם אחרי שכל רעיונותיו הנאצלים הולידו דם ודמעות, אובמה לא זז מילימטר. החיבור האישי שלו לאסלאם ולרומנטיקה של "העולם השלישי" חוסם את כל חושיו ומעשיו. 
 
אותה אי חוכמה שלאחר המעשה טמונה בהתבטאויות החוצפניות של עמיר פרץ, רון חולדאי ויתר חברי מועדון "הארץ". מי שאשם במחלה הכרונית של הטרור היום הוא מי שהכניס לתוכנו צבא של מחבלים - מי שבנה ישות טרוריסטית במרחק שעת נסיעה משרונה. ישות שמהות קיומה היא עצם העקירה שלנו מכל חלקי ארץ ישראל. לא צריך להסיר מבנימין נתניהו את האחריות לאי חיסולה של ממלכת ההסתה עקובת הטרור. אבל מי שיצר את הממלכה הזאת הוא המחנה של פרץ וחולדאי. פרט לרוצחים עצמם, מחנה אוסלו הוא האשם בשכול, באימה ובטרור. והאשמה שלו חמורה שבעתיים היום, כי הוא מסרב להודות בטעויות ולהכות על חטאיו.
 
והכיבוש, דווקא הקמת מדינת אש"ף בתוכנו על ידי רבין ופרס, היא שממחישה נגד איזה "כיבוש" נאבקים הפרטנרים. די לעיין בספרי הלימוד שלהם כדי להיווכח עד כמה הפלסטינים לא מוטרדים מקיומה של קריית ארבע ב"אל־חליל" כמו מכיבוש שייח' מוניס – אוניברסיטת תל אביב - בידי הציונים. 
 
כך, קו העקלתון שעובר היום בין הבית הלבן לרחוב שוקן מסכל את היכולת להיאבק כראוי בכוחות השחור ובטרור. רק אחרי שעידן אובמה ורוח אוסלו יחלפו מן העולם, אפשר יהיה לאמץ בהירות מחשבתית ולהיאבק כראוי בטרור.