היורו חושף את הרגעים הנשגבים והבזויים של האנושות

כשאתה צופה באנגלים מתכתשים עם רוסים, או בגרמנים מול אוקראינים (בטח היו עוד שהתפרס הטור), אתה מבין שהנטייה האנושית לפגוע זה בזה לא נובעת רק מקונפליקט פוליטי. אפילו לא דתי. מדובר במשהו בסיסי וקדמון, שנמצא בכל אחד מאיתנו. והשאלה היא רק עד כמה התרבות שלנו מצליחה להדחיק אותו. הרי כשחושבים על ההיסטוריה האנושית, מבינים שאנחנו חיים באחת התקופות הכי פחות אלימות שהיו על פני כדור הארץ. לכן מעשי טבח כמו זה שהתרחש באורלנדו עוד מצליחים לזעזע אותנו. תחשבו על ג'ינגיס חאן. על האינקוויזיציה. על היטלר. על השואה הארמנית. על הטבח ההמוני ברואנדה. על חיסול האינדיאנים בצפון אמריקה. על הרס תרבות האינקה. אפילו על אלכסנדר ינאי, המלך החשמונאי שצלב 800 יהודים פרושים שהתנגדו לו. שלא לדבר על מה שקורה ממש עכשיו, ממש בקרבתנו, בסוריה.

ועדיין, גם בתוך הקיום השליו - באופן יחסי להיסטוריה - אנחנו רגילים כישראלים להיוולד לתוך מציאות אלימה בהשוואה למה שקורה בארצות המערב. מלחמות, פיגועים, איום גרעיני, עצם הצורך לשרת בצבא שלוש שנים. והמציאות הזאת מייצרת קנאה טבעית.

יצאתי לשני טיולים ארוכים בעולם, באפריקה ובדרום אמריקה. ואני זוכר היטב את המפגש המתסכל עם מטיילים ממדינות מערביות שלוות. אנשים תמימים, שלא שירתו בצבא, לא חוו שום טראומה ולא ממש התנסו בחוויות של שכול. הבנתי עד כמה דברים שנתפסים אצלנו כנורמליים נראים מבחוץ כקיצוניים ולא מחויבי המציאות. הקנאה הזאת מלווה אותי עד היום. אני גאה להיות ישראלי, ושלם עם העובדה שאני חי כאן, אבל מדי פעם מתפלקת לי הבאסה. זה קורה, כמובן, בזמן שנשפך פה דם. או כשאני חושב על כך שיש לי שלושה בנים שמתקרבים לגיל 18.

רגע מזוכך של קנאה בוערת נרשם בשבוע שעבר, באמפי פארק רעננה. ישבתי לצד אלפי צופים מול בריאן ווילסון איש הביץ' בויז ועשרת המוזיקאים הנהדרים שליוו אותו על הבמה. בערך כרבע שעה מתחילת ההופעה, כשהצלילים מלאי הקסם וההרמוניות הקוליות השמיימיות של "California girls" לשו במרץ את הלב, הטלפונים הניידים החלו לצפצף. ולצפצף. ואז כבר לא הפסיקו יותר. פיגוע ירי בתל אביב, פרטים בהמשך. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. 

הפער בין המוזיקה היפהפייה והתמימה כל כך של ווילסון לבין המציאות האכזרית שלנו היה פשוט בלתי נסבל. וגרם לי להתכווץ במושב שלי, ולקנא קנאה עזה בכל מי שצופה במופע של ווילסון בארץ אחרת. שפויה יותר.

ובדיוק בגלל זה, כשהידיעות על אלימות וטירוף בארץ “מתוקנת" אחרת זרמו אל תוך הספה שלי, הן גרמו לי לסוג של הקלה. אני יודע, זה מכוער. וגובל בשמחה לאיד, אחת התכונות הדוחות ביותר. אבל אני לא יכול להילחם בזה. 

ההקלה הזו היא לגמרי לא עניין פוליטי. אני לא קופץ על ההזדמנות להאשים שוב מוסלמים באלימות (בינתיים מתברר שהרוצח מאורלנדו היה כנראה גיי בארון. כמה מפתיע), ולא מנסה להשוות בין הפיגועים “שלנו" לבין מה שקורה בעולם, כדי להוכיח שאנחנו בעצם בסדר גמור. כי אנחנו לא. אני אפילו לא נהנה מהצביעות הבריטית, של הטפת מוסר לכל אומות העולם, לצד גידול מסורתי של חוליגנים. 

לא, הסיבה לתחושת ההקלה שלי היא התובנה הבסיסית הזאת, שאנחנו לא לבד. שבכל מקום שבו יש בני אדם תוכל למצוא רגעים נשגבים, כמו השירים של בריאן ווילסון, לצד רגעים בזויים ואלימים, כמו במועדון באורלנדו, בנמל של מרסיי או בבית קפה תמים בשרונה. 

על הסכין