לא משנה מה אתם חושבים על אלאור אזריה, החייל שירה במחבל בחברון, על דבר אחד נדמה לי שקשה יהיה להתווכח. אם יתברר שהוא ירה במחבל המנוטרל סתם ככה, בלי סיבה, בלי שחש איום, בקור רוח, במחשבה צלולה, זה לא יוסיף לשמו הטוב של צה"ל. נכון, אזריה הוא רק חייל אחד. נכון, צה"ל יוכל תמיד לטעון שהעובדה שהוא מעמיד אותו לדין היא היא ההוכחה למוסריותו. ואחרי כל זה, גם כתם קטן הוא עדיין כתם, וברור שעדיף בלעדיו.

בהינתן הנחת הפתיחה הזו, אפשר היה להעריך שכל מי שצה"ל יקר לו, יושב מאז פתיחת משפטו של אזריה - חייל מצטיין לפי עדות מפקדיו - ומתפלל שבית הדין יזכה אותו. שייקבע שהוא לא ירה סתם. שיימצא שהייתה לו - לפחות בראייתו הסובייקטיבית - סיבה לעשות את זה. אולי כי המחבל זז. אולי כי הוא חשב שהוא זז. אולי כי היה בסערת רגשות אחרי שחברו נדקר רק כמה רגעים קודם לכן.  

הראשונים שצריכים לפי ההיגיון הזה לקוות שכך אכן יתברר, הם המופקדים על הצבא. אלה שפרצופו של צה"ל ותדמיתו חשובים להם יותר מלכל אחד אחר. הצרה היא שכל מי שעיניו בראשו, יודע שלא כך הדבר. כל צרכן חדשות מתחיל מבין שלא צריך להיות מהמר מופרע מדי כדי לנחש שהרמטכ"ל ודובר צה"ל ושר הביטחון לשעבר רוצים מאוד שאלאור אזריה יורשע. כן, על אף שזה לא יעשה טוב לצבא. וזו אולי הנקודה הכי כואבת בפרשה הזו. למה זה קורה? כי בצמרת הביטחונית שלנו יש יותר מדי אנשים ששמם הטוב מושקע בפרשה הזו. והם נמצאים מבחינה נפשית באותו מקום שבו נמצא משקיע בבורסה, ששם כסף על מניה והדבר היחיד שמעניין אותו עכשיו זה שהיא תעלה, ולא משנה בכלל איך.

והמחשבה שהרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, שקבע עוד בטרם משפט שאזריה "סרח", יעלוץ כשהוא יורשע, מעציבה עד מאוד. והמחשבה שתא"ל מוטי אלמוז, מי שאחראי על תדמיתו של צה"ל, ינשום לרווחה אם בית הדין יקבע שהחייל ירה שלא כדין, רק כי הוא עצמו קבע מראש שאזריה פעל "בניגוד לתרבות העם היהודי", היא מחשבה מחלחלת. והסיטואציה שאליה נקלענו, שבה בכירי צה"ל ומערכת הביטחון מחזיקים אצבעות ומתפללים להרשעתו של החייל ולקביעה שהמחבל חוסל שלא כדין - היא אולי הסיפור כולו.

***

ביום חמישי שעבר העיד במשפטו של אזריה מפקד הפלוגה שלו, רב סרן תום נעמן. פנקס השירות של נעמן מלמד עליו שמדובר בקצין מצטיין, רציני ותורם, שבעשור וקצת שהוא במדים הספיק להילחם בלבנון ולפקד על חיילים ברצועת עזה וביהודה ושומרון. לעדות שלו נגיע בהמשך, רק נאמר בגדול שהיא לא עשתה טוב לאזריה.  

יומיים אחרי העדות הזו התחילה התקשורת לדווח על קמפיין הסתה גדול שמתנהל ברשתות החברתיות נגד רס"ן נעמן, דיווחים שהלכו והתעצמו מיום ליום. כל כלי תקשורת בחר את הכותרת שלו - "מסע שיסוי", "הסתה", "איומים" - ל"קמפיין" הזה. מומחים לרשתות חברתיות תיארו הסתערות רבתי על הקצין. חברים שלו מהעבר וקצינים ששירתו איתו הועלו לשידור בזה אחר זה כדי לתמוך בקצין המותקף. 

ביום הראשון הסתכלתי בהשתאות על הסיפור הזה, וחשבתי שאולי פספסתי משהו. עזבו כבר הסתה. ניסיתי להיזכר באיש אחד רציני - פוליטיקאי, חבר מרכז מפלגה, יו"ר עמותה, מנהל גמ"ח, שכן שלי, מישהו - שהייתה לו ביקורת על נעמן, ולא מצאתי. גם ברשתות החברתיות, שבהן אני מסתובב, לא ראיתי שום דבר שחורג מהלכלוך הרגיל שאני בעצמי זוכה לאכול מפירותיו בכל מוצאי שבת, כשאני מעלה את הטור שלי לפייסבוק. אז נכון, אפשר להגיד שכל ניבול פה הוא עניין מכוער, ואני הראשון שאחתום על האמירה הזו, אבל מכאן ועד שלושה ימי עיסוק תקשורתי ב"קמפיין ההסתה נגד תום נעמן", המרחק עדיין רב. 

הניסיון הציני הזה לספר סיפור שלא היה, בטח לא בעוצמה שדורשת עיסוק תקשורתי כזה, הוא חלק מסיקור מוטה ולא הוגן שמעניקה התקשורת לפרשת אזריה, וששיאו בלחץ הבלתי מתון שהפעילה נגד האמנים שביקשו להופיע בעצרת התמיכה בו.  

ביום שלישי הוציא חנן עמיאור, עורך אתר "פרספקטיבה", את האוויר מהבלון המנופח הזה. עמיאור התקשר אל שתי החברות הגדולות בישראל המנטרות את הנעשה ברשת, בניסיון ללמוד על עוצמת ההסתה, והנתונים שפרסם היו לא פחות ממדהימים. בחברת באזילה מצאו שבפייסבוק התקיימו בסך הכל 100 דיונים רבי משתתפים בעניין עדותו של נעמן, כש־68 מתוכם ביקורתיים כלפיו. קראתם טוב, שישים ושמונה. בחברת ויגו, שספרה את שיחות הרשת שבהן הוזכר שמו של המ"פ, מצאו 4,500 שיחות כאלה, כש־1,500 מתוכן היו ביקורתיות בשפה בוטה שבוויגו הגדירו כ"חוצה קו אדום". רק כדי לקבל פרופורציות, לפי נתוני פייסבוק לשנת 2015, בישראל ישנם 4.4 מיליון משתמשי פייסבוק על בסיס חודשי ו־3.3 מיליון על בסיס יומיומי. 

רס"ן תום נעמן. צילום: פלאש 90

אבל בכך לא די. עמיאור גם ביקש לדעת מהמומחים עד כמה הסערה ברשת בעניינו של נעמן הייתה חריגה כפי שסיפרו לנו. אייל גולדמן, מנהל השיווק והפיתוח העסקי של באזילה, היה ברור מאוד בתשובתו. "היקף הדיון הביקורתי כלפי המ"פ ברשת בטל בשישים ואינו בר השוואה לשיחות ביקורתיות ברשת על נושאים או על אישים אחרים. לשם השוואה, השיח הביקורתי כלפי שר הביטחון לשעבר יעלון, לאחר שתקף את החייל, היה בהיקף של 1,600 שיחות ביקורתיות ביום. בהשוואה ל־68 שיחות בשלושה ימים, זה יוצא בערך פי 70, לעומת הדיון על נעמן. גם השיח על הנשיא ריבלין, לאחר שנאם בכנס בהשתתפות 'שוברים שתיקה' בניו יורק... הגיע ליותר מ־1,000 שיחות ביקורתיות ביום, כלומר פי עשרות רבות מהשיח הביקורתי כלפי נעמן". "מבחינה כמותית", הוסיף רביב טל, איש חברת ויגו, "לא מדובר באנשים רבים שהביעו ביקורת לא לגיטימית כלפי נעמן ברשת".

אתם הבנתם? הרשת מלאה בלכלוך וטינופת על בסיס קבוע. בכל רגע נתון יש מאות שמקללים את ראש הממשלה ואת ראש האופוזיציה, את הימין ואת השמאל, את מכבי ואת הפועל. העיתונות רק צריכה להחליט מתי מתאים לה לקחת אוסף קללות מכוער, להכריז עליו כעל "קמפיין הסתה ושיסוי", ולחגוג עליו. השבוע התאים לה. 

זה, כמובן, לא הסיבוב הראשון שעושה עלינו התקשורת בזמן האחרון. הראשון בסדרה היה הנשיא ראובן ריבלין. אחרי הרצח בדומא הוא טבע את האמירה ההיא של "בני עמי בחרו בטרור", חלק מהציבור לא אהב אותה, חלק מתוך החלק הזה הגיב כמנהג הרשת בבוטות, ומכאן הכל איבד פרופורציות. הדיבורים על "הסתה מסוכנת" מילאו את סדר היום, העיתונות החלה לעסוק ברצינות בצורך לתגבר את השמירה סביב הנשיא, וריבלין עצמו - בהנאה גדולה - שיתף אותנו ב"ימים הקשים" שעוברים עליו, ב"איומים" וב"סכנות", אבל כמו מנהיג אמיתי נשבע לנו שאיש לא ישבור אותו ושאין לו כוונה להיכנע. כן, ריבלין ידע היטב שאף אחד לא איים עליו, אבל אין נפלאה ומתגמלת מתחושת הקורבנות.  

אחרי ריבלין הגיע תורו של בוגי יעלון. מישהו הפיץ בקבוצת וואטסאפ תמונה שבה הוא נראה לצד מטרה על רקע הכיתוב "מחוסל פוליטית", ומיד יצאו לדרכם עוד כמה ימי דיונים על "מסע ההסתה נגד יעלון". יעלון - בדיוק כמו ריבלין - נהנה עד מאוד. "לא ארים ידיים ולא אירתע מכל איום", נשבע. הימין הוצג שוב כמאיים וכמסית, תמונה אחת שלא ברור מי הכין אותה הפכה למסע איומים, והעיתונות חגגה. 

***

ביום שני קראתי ב"ידיעות אחרונות" טור שפרסם פרשן שבדרך כלל אני מעריך את כתיבתו, נגד ה"מאיימים" על נעמן. הוא הגדיר אותם "רבים", הוא כינה אותם "קבוצה מסוימת", הוא אמר שהם "פועלים במהלך משולב שנועד לשבש את המשפט ולשלוח מסר ברור לעדים הבאים", ובעיקר חרץ שמה שהם עושים זה "שיבוש הליכי משפט בעידן המודרני". לא לחינם לא ניתן היה למצוא ברשימה הזו משהו שיעיד על זהותם של אותם "רבים". גם הכותב לא הצליח להצביע עליהם. אבל מה שבעיקר ראוי להתמודדות הוא טענתו שלפיה יש כאן שיבוש הליכי חקירה. כי לפחות לטעמי, אם יש כאן משבשים, הם דווקא נמצאים בצד השני.  

לפני כמה ימים שלח מפקד חטיבת כפיר, אל"מ גיא חזות, הודעה למפקדים בחטיבה, שבה הוא מגבה את רס"ן נעמן. ההודעה הזו נשלחה, כאמור, למפקדים, אבל פורסמה בהרחבה רבה בכלי התקשורת. שלוש פעמים במכתב הקצר הזה קובע מח"ט כפיר, שכלל לא היה בזירת הירי בחברון, שמבחינתו נעמן מסר "עדות אמת". אני, אגב, לא יודע להגיד שזה לא נכון. אין לי מושג. כמו מח"ט כפיר, גם אני לא הייתי שם. אבל כאשר מתנהל משפט בדיוק סביב השאלה הזו - איפה נמצאת האמת - ומפקד החטיבה שולח מכתב שמגיע לכל החיילים שלו, בהם גם כאלה שאמורים להעיד במשפט, ומודיע להם שמבחינתו הגרסה של המ"פ היא גרסת האמת, אין שיבוש הליכים גדול מזה. 

תוסיפו לזה את שיחת התמיכה של הרמטכ"ל לרס"ן נעמן - שאני משוכנע שבאה ממקום טוב של מפקד שמבקש לחזק קצין שלו - וגם את הקביעות הראשונות של שר הביטחון הקודם שפסק בטרם משפט ש"החייל סרח", ותבינו שכל ההליך הזה מזוהם מתחילתו עד סופו. 

תארו לעצמכם מה עובר בראשו של חייל שאמור להעיד במשפט הזה ומבקש לתמוך בגרסתו של אזריה. הוא צריך הרי להיות מטורף כדי לעשות את זה. הוא הרי יודע שהעדות שלו סותרת את עדותו של המ"פ שלו, שהיא לא באה טוב לרמטכ"ל שלו, ושהיא בניגוד לתפיסת האירוע של המח"ט שלו. מישהו באמת יכול להתייחס ברצינות לאיזושהי עדות בתיק הזה? 

אלאור אזריה לוחץ את ידו של מרזל בזירה. צילום: "בצלם"

ואם אתם רוצים להבין למה אני חושש שכל מה שקורה מסביב לתיק הזה עלול להשפיע על ההליך, אתם מוזמנים לקרוא את העדויות של רס"ן תום נעמן עצמו. נעמן מסר במצ"ח סדרה של עדויות בימים שאחרי אירוע הירי. באופן חד וברור ניתן לקבוע שככל שעובר הזמן וככל שהוא מתרחק מהאירוע עצמו, גרסת המ"פ הולכת ומחמירה יותר ויותר עם החייל היורה. 

הגרסה הראשונה נגבתה מנעמן זמן לא רב אחרי הירי במחבל. נעמן העיד כי ביקש מאזריה להסביר למה ירה. החוקר חוזר ושואל אותו כמה פעמים מה ענה אזריה. נעמן חוזר פעם אחר פעם על אותה תשובה בדיוק. "ניגשתי לחייל, שאלתי אותו למה עשה את זה, והוא אמר שראה אותו זז...". בהמשך הוא חוזר על הדברים שוב. "כששאלתי לאחר האירוע את אלאור בצד מה קרה, הוא אמר לי שראה אותו זז ובגלל זה ירה". והנה שוב בפעם השלישית: "...הוא רק ציין שראה את המחבל זז ולכן ירה". וזה לא נגמר כאן. בהמשך מברר איתו חוקר מצ"ח "האם לדעתך אלאור הרגיש סכנה מהמחבלים ששכבו?", ורס"ן נעמן משיב: "לא יודע. לא נראה לי, אולי ראה אותו זז ונבהל".

למחרת בלילה, כשהמהומה בשיאה והתגובות של כל הקודקודים ברקע, נגבתה מנעמן עדות שנייה. גרסת יום אתמול, כך התברר לפתע, עברה שינוי משמעותי. הסיפור שעליו חזר אתמול ארבע פעמים, ולפיו אזריה אמר לו שירה אחרי שראה את המחבל זז, נעלם. במקומו הגיעה גרסה שלפיה אמר לו אזריה שהמחבל "צריך למות". עוד יומיים עברו ונעמן נדרש למסור שוב גרסה. "שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, והוא אמר לי שהמחבל הזה חי וצריך למות...", העיד. גרסת "המחבל זז", זו שנעמן חזר עליה ארבע פעמים מיד אחרי האירוע, הלכה לבלי שוב. שוב ושוב נכנסה גרסת "המחבל צריך למות". 

בעדותו בבית הדין בשבוע שעבר, כשפרקליטיו של אזריה ביקשו להבין אם לגרסתו הנוכחית אזריה אמר או לא אמר שירה משום שהמחבל זז, השיב נעמן: "עכשיו אני לא זוכר במדויק".

אני לא חושב שרס"ן תום נעמן שקרן. אני כן חושב שמדובר במי שעם כל ניסיונו המבצעי הוא עדיין צעיר בן 29. צעיר שחי בסביבה פיקודית היררכית, שהיומיום שלו זה המח"ט והמג"ד והרמטכ"ל והקצונה הבכירה, והוא מבין מה מצופה ממנו להגיד כדי להישאר בצד של הטובים. ולכן העדות הראשונה שלו מתונה ובמידה רבה אפילו טובה לאזריה, ואילו העדויות שבאו בעקבותיה, אחרי הסערה התקשורתית הגדולה, הולכות ומקצינות נגד החייל היורה. לא הייתי רוצה להיות במקומו. אין לי גם טענות אליו. אבל הסיפור הזה מלמד כמה להליך הזה, באופן שבו הוא מתנהל, עם הקצינים הבכירים שבוחשים בו ומזהמים אותו בלי הפסק, יש סיכוי קטן מאוד להגיע לחקר האמת. 

***

השבוע יצא לי לדבר עם ברוך מרזל. מרזל מתגורר בחברון ונדמה לי שאחרי שאין ספור מילים נשפכו על לחיצת היד שלו לאזריה אחרי הירי, אין ילד בישראל שלא יודע שהוא היה בזירת האירוע. מרזל מספר שכשהוא הגיע למקום, כוחות הביטחון הרחיקו אותו בטענה שמסוכן להתקרב והוא ראה בזה ראיה לכך שאנשי הביטחון עצמם חששו - כמו שטוען אזריה - שהמחבל עלול להתפוצץ. 

לא ניכנס לשאלה מה נכון ומה לא, היא לא רלוונטית כאן. מה שהדהים אותי בשיחה עם מרזל היה העובדה שמצ"ח - שיודעת שהוא היה במקום - לא פנתה אליו כדי שימסור עדות. משטרה, סליחה על החזרה על מושכלות יסוד, לא אמורה לחפש את העדים שהיא מעריכה שיהיו נוחים לה, כדי להביא להרשעתו של חשוד. משטרה אמורה לגבות עדות מכל מי שהיה בשטח ויכול לשפוך אור על האירוע ונסיבותיו. והעובדה שמרזל לא קיבל שיחת טלפון ממצ"ח, מוסיפה גם היא לתחושה שמישהו סימן כאן כבר עם תחילת החקירה, איך בדיוק היא אמורה להסתיים. 

השופטים בבית הדין הצבאי, בעצמם קצינים בצה"ל, צריכים להיות מלאכים כדי להתעלם מכל מה שקורה סביבם ולהגיע לחקר האמת. במקום שצה"ל יבנה חומה סינית מסביב להליך המשפטי ויאפשר לו להתנהל בנקיות, בכיריו דוחפים כל העת את ידיהם פנימה ומערבבים.