מרכז אלון. קרית השרון. חודש אחרי הלידה. הולכת לסדנת פעילות לתינוקות. שיערי סתור. ראשי מבולבל. רואה אמהות מתוקתקות, כאילו יצאו מיום ספא ב"הילטון" שמספרות ש"הילד הוא האהבה של החיים שלהם. והן לא יודעות איך נראו החיים לפניו". מסתכלת על עצמי, מתבוננת בהשתקפותי בחלון וחושבת לתומי: אני בדיוק יודעת איך נראו החיים לפניו. היו לי חיים. חיים די טובים למען האמת.



מסת השריר שלי הייתה גבוהה, בטני השטוחה לא הסתתרה מאחורי שמלות ארוכות דה לא שמאטע. ואפילו הרחתי טוב. חושבת לעצמי מתי התקלחתי פעם אחרונה. לא מצליחה להיזכר. מתבוננת בעילי המתוק שלי ורגשות מעורבים עולים לי. אוהבת אותו. שונאת את עצמי. חרדה לו בטירוף. מזניחה את עצמי. לא ישנה בלילה, כועסת על אביו.



דיכאון אחרי לידה, מישהו?



יש קטע, בהיותך אמא, המתקרבת לגיל שלושים, שאת מגיעה ממקום נורא בטוח בעצמך. את כבר עשית תארים אקדמיים, עבדת במשרות נוצצות, אפילו התקבלת ללימודי דוקטורט בעיקרון ויש לך זוגיות ארוכת שנים (נניח שהיא מתפקדת). אז מי באמת יכול עלייך? או- להלן התשובה: עולל קטן, שאין לו מושג איזה טלטלה יעשה בחייך. ולך, עם כל הכבוד אלייך- אין לך מושג ירוק איך את הולכת להתבלבל מעכשיו ועד עולם. ומה זה להתבלבל- יובל המבולבל הוא הסמל לשיא הסמכות לעומתך. את פתאום מבינה שהכול פשוט, כי שום דבר אינו פשוט בכלל. כל החיים סובבים סביבו וכמה שתנסי למצוא זמן לעצמך- ניסיונותייך יעלו בתוהו.



באחת השיחות עם חברתי הטובה והרווקה כשבוע לאחר הלידה, כשהיא נופשת לה בים המלח וחוגגת את החיים, מצאתי עצמי נסגרת בשירותים עם פטמות נפוחות, נוטפות חלב, מסתכלת על גופי שלא הכרתי בוהה בפרצופי העצוב ומתחילה לבכות את בכי חיי. אמרתי לה שאני מרגישה שנגמרו לי החיים, שכאילו לקחו לי אותם, נטרפו לי הקלפים ולעולם לא אוכל לסדרם מחדש, שלא לדבר לנסוע לים המלח איתה, עד שעילי יהיה בכיתה א' לפחות.



הרגשתי שאני מבכה את החיים החדשים, את הזוגיות שהלכה והידרדרה מרגע לרגע ורק העמיקה את הפער בינינו ובכללי רציתי לעצור את הזמן וחיכיתי שמישהו יבוא, ילטף את פניי, יטפח על שכמי ויאמר לי:" יהיה בסדר, קטן עלייך". עם הזמן, הבנתי שהאדם היחידי שעליו אוכל לסמוך הוא אני בלבד. ורק אם אהיה רגועה, אלך לדבר על עם איש מקצוע על נפשי המתפוצצת מדאגה ואקבל כלים נכונים- אוכל להיות אותה אמא מוצלחת שתמיד רציתי להיות.



רציתי לחזור לצחוק בקול רם את צחוקי המתגלגל, להסתכל על עילי ולעשות לו פרצופים משעשעים ולתרגל איתו הרמת ראש, בלי שאאבד את שפיותי בדרך.


כל הקלפים נטרפו. צילום אילוסטרציה: אינגאימג'
כל הקלפים נטרפו. צילום אילוסטרציה: אינגאימג'



אז התחלתי לנסות לבנות לעצמי סדר יום, לטייל עם עילי בעגלה בשכונה החדשה ולשכנע את עצמי שחצי שעה טיול זה גם ספורט בעצימות גבוהה ובסוף אחזור לגזרתי האובדת. כשרציתי לאתגר את עצמי, נסעתי לקניון החדש בעיר. שעתיים לקח לי לארגן את עילי (בין הנקה קלוקלת, למטרנה, לקקי גב, ללסחוב חצי בית איתי), עוד חצי שעה את עצמי (בכל זאת קניון, צריך לדפוק הופעה- בהמשך לנוהג מילדות מבית- כשהולכים לקניון צריך להתלבש יפה), ואז לקראת הנסיעה פירוק העגלה המגניבה, הכנסתה לאוטו והרכבתה מחדש. מפה לשם- מצאתי את עצמי מגיעה בשתיים עשרה למרכז הקניות המפואר, מותשת מההתארגנות, כשכל מה שבא לי הוא לישון שנ"צ.



בהמשך ההתמודדות התחלתי ללכת לשיחות עומק, אורך ורוחב עם פסיכולוגית כשהנני בטוחה וסמוכה שהיא בגדול עובדת עליי ובקטן סתם גוזרת עליי קופה של ארבע מאות שקלים לשעה. כדי לבחון את מידת סבלנותה שאלתי אותה בחזרה שאלות מעמיקות על חייה וחשבתי שהיא תישבר. להפתעתי היא שיתפה פעולה ואולי זה למעשה מה שגרם לי להמשיך בשיחות ולסדר את חיי המפורקים. חשתי שהמונח "שבר כלי" הוא שלם לידי. הרגשתי מנותקת סביבתית, חברתית וזוגית.



אחת נקודות המפנה שלי בתהליך המורכב הזה הייתה ההבנה שאני לא סומכת על האבא. לא בגלל שאינני יודעת לשחרר, אלא לימים בעיקר כי הבנתי שיש לי הרגשה שאני לא סומכת על היותו עצמאי, כי גם בקשר ביננו אני תמיד ניווטתי את הספינה הזאת, שבמרוצת מסעה בים טבעה. הילד המהמם שנכנס לחיינו, הטביע את חותמו על הקשר, בלי שהתכוון לעשות כן. 



משהו בתמימות שלו, גרם לי לאבד את תמימותי לחלוטין. משהו בטוב ליבו של עילי, הביא אותי להבין שכבר לא טוב לי. רצונו לחקור את עולמו, הביאה אותי לחקור את עולמי עמוקות. הבנתי שאני יוצאת למסע חיי. להציל את בני שלי מהורים שלא מסתדרים, במינוח עדין. שלא רק שהפסיקו לאהוב זו את זה, אלא התחילו לפתח שנאה ביחסים שלהם.



הבנתי כי אני יוצאת להילחם בתחנת רוח נגד משפחה משני הצדדים שתאמר לי ש"זו רק תקופה, וצריך להיכנס לשגרה". אבל סירבתי להיכנס לשגרה העקובה מכאב הזו. רציתי לבנות שגרה חדשה לילד מאושר, שייהנה מאמא מאושרת, שהולכת בעקבות הלב שלה. אז הרמתי את הכפפה ועשיתי זאת. בפעם הבאה שיגידו לי :"כולם עוברים את זה".



כבר ידעתי מה תהיה התשובה. אני לא כמו כולם.