1. הסכם הפיוס עם טורקיה כבר הניב השבוע מהלך חשוב אחד: ישראל פנתה לאנקרה בבקשה שתנסה לקדם את המו"מ על החזרת גופותיהם של החללים־השבויים (זו ההגדרה החדשה של צה"ל לגבי מעמדם) סגן הדר גולדין וסמל שאול אורון, ושל שני האזרחים המוחזקים בידי חמאס, שיהאם א־סייד ואברה מנגיסטו. 

בנספח להסכם יש התחייבות כללית שעליה חתום פקיד בכיר במשרד החוץ הטורקי כי ארצו תעשה מאמצים לסייע בהחזרת הנעדרים. כעת מבקשת ישראל לבדוק עד כמה באמת מוכנה טורקיה, שידועה בקשריה הטובים עם ההנהגה המדינית של חמאס ובמיוחד עם יו"ר הלשכה המדינית, חאלד משעל, לסייע בקידום עסקת החליפין.
אגב, לפי דיווחים מעזה, משעל אמור לפרוש בסוף השנה מתפקידו, והוא יוחלף כנראה בידי מנהיג התנועה ברצועה איסמעיל הנייה. אם אכן זה יקרה, אחד המועמדים לרשת את מקומו של הנייה הוא יחיא סנוואר, "שר הביטחון" של הארגון, על פי מקורות במערכת הביטחון בישראל. מתוקף תפקידו הוא המתאם בין המשטרה, מנגנוני הביטחון השונים של חמאס והזרוע הצבאית שלה (גדודי עז א־דין אל־קסאם) לבין ההנהגה המדינית.

סנוואר בן ה־54, ממייסדי הזרוע הצבאית (יחד עם מוחמד דף ואחרים), הוא כוכב עולה בארגון. רק לפני חמש שנים הוא שוחרר מבית הכלא בישראל בעסקת שליט, לאחר שריצה עונש של כמה מאסרי עולם בגין מעשי רצח. עם שחרורו, נשא נאום נרגש ונלהב בעזה מול קהל עצום, שבו התחייב שלא ישכח את חבריו שהותיר מאחור בכלא. נאומו, ובעיקר מעשיו, אינם בשורה טובה לכל מי שמצפה לעסקה מהירה של חילופי שבויים. במגעים הלא ישירים ובחילופי המסרים בין ישראל לחמאס התברר כי סנוואר מוביל קו תקיף ותובע מחיר גבוה שישראל תתקשה לשלם. אם יתמנה למחליפו של הנייה, הוא צפוי להעלות את המחיר עוד יותר.
מי שאחראי מטעם ישראל על ניהול המגעים הוא אלוף משנה (מיל') ליאור לוטן, נציג/מתאם ראש הממשלה לנושא שבויים ונעדרים, שמונה לתפקיד לפני 20 חודשים (פנייה ללשכת ראש הממשלה לשוחח עמו לא נענתה). ללוטן בן ה־51 עבר צבאי מרשים. הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל לאחר שנפצע באורח קשה בניסיון השחרור של נחשון וקסמן, שנחטף בידי חמאס ב־1994. בהמשך מונה לראש הצוות המטכ"לי למו"מ במצבי מיקוח והיה ראש יחידת שבויים ונעדרים (שו"ן) באגף המודיעין של צה"ל. 

יחיא סנוואר. ההתפתחויות בעזה אינן בשורה טובה. צילום: רויטרס
הוא היה גם סגנו של אילן בירן, לשעבר המתאם לנושא שבויים ונעדרים. בתוקף תפקידו היה שותף לעסקה המבישה עם חיזבאללה ב־2004, שבמסגרתה שחררה ישראל עשרות מחבלים תמורת אלחנן טננבוים, שיצא לעסקת סמים באבו דאבי ונחטף שם. אך זהו לא הכתם היחיד בעברו. זמן קצר לאחר שמונה לתפקידו הנוכחי נפגש לוטן עם בני משפחתו של מנגיסטו, שהקליטו את השיחה. הוא נשמע בה מתבטא כלפיהם בזלזול, בהתנשאות ובפטרונות. אין ספק שהרשה זאת לעצמו בשל מוצאם, והעובדה כי הם חסרים קשרים ותמיכה ציבורית כפי שהיו לבני משפחת טננבוים (פרקליט הצמרת אלי זוהר היה עורך דינם) או למשפחת שליט. בעקבות חשיפת ההקלטה התנצל לוטן.
אך עיקר הבעיה של לוטן הוא שכישוריו לניהול מצבי מיקוח הם במהותם טקטיים, ברמת השדה. הוא חסר את הניסיון, הקשרים והמעמד הבינלאומי שהיה לקודמיו בתפקיד, החל בלובה אליאב, עורכי הדין שמואל תמיר ואריה מרינסקי, וכלה בראש השב"כ יעקב פרי ובסגן ראש השב"כ עופר דקל. 
בעיה נוספת שבה נתקל לוטן היא היעדר מנופי השפעה וקשיי נגישות לחמאס. המתווך המרכזי בעסקת שליט היה המודיעין המצרי בתקופת מובארק (עם סיוע של המודיעין הגרמני, ה־BND). מאז זרמו מים רבים בנילוס. היחסים בין מצרים לחמאס, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמה האחרונה (צוק איתן) ואחריה, מעורערים. מצרים רואה בחמאס אויב שמנסה לקבל סיוע מאיראן (בעיקר הזרוע הצבאית) ומסייע לדאע"ש בסיני. אנשי הזרוע הצבאית מצדם אינם רואים עוד במודיעין המצרי בפרט ובמצרים בכלל "מתווך הוגן", אלא בן ברית אסטרטגי וצבאי של ישראל.
המודיעין הגרמני יכול למלא תפקיד מסוים אך מוגבל, בעיקר בשל נכונות ממשלת מרקל להשתתף עם טורקיה במיזמי הדגל לשיקום הרצועה - הקמת מתקן להתפלת מים והקמת תחנת כוח, להקלת מצוקת המים והחשמל. גם קטאר, שממשיכה להזרים כספים לעזה, יכולה למלא תפקיד מסוים במו"מ, בתקווה שמעורבותה לא תרגיז יותר מדי את מצרים. אך התקווה הגדולה של לוטן היא טורקיה. וכאן הוא יזדקק מאוד לסיוע של ראש המוסד יוסי כהן.
***
כהן מעורב במגעים החשאיים עם טורקיה זה כשלוש שנים, תחילה מתוקף מינויו לראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) באוקטובר 2013, ומאז ינואר האחרון כראש המוסד. כהן רב החן הצליח ליצור כימיה לא רעה עם מקבילו הקאן פידאן, ראש המודיעין הלאומי של טורקיה (MIT), אף שהאחרון נחשב לאנטי־ישראלי ופרו־איראני. לפני שלוש שנים דיווח ה"וושינגטון פוסט" שפידאן מסר למודיעין האיראני מידע סודי על רשת ריגול של איראנים שהפעיל כמה שנים קודם לכן המוסד. 
בשנה האחרונה רווחות בפרוזדורי השלטון באנקרה שמועות כי פידאן, שמשמש בתפקידו זה שש שנים, יוחלף לאחר שסר חנו בעיני הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. לפי דיווחים שונים הוא אמור להישלח ל"גלות" בטוקיו, שם יהיה שגריר ארצו ביפן. בינתיים אין סימנים שזה עומד לקרות, והארגון ממשיך להתחזק וסופח לעצמו עוד סמכויות בממשל הטורקי - האחרונה שבהן פטור מחובת דיווח על ציוד (בעיקר מכשירי טלפון ומחשבים) שהוא רוכש.
אך עם כל חשיבותו של הערוץ של כהן לפידאן, ברור שיחסי המוסד עם המודיעין הטורקי לא יחזרו להיות מה שהיו. לפני שני עשורים ויותר היה ביניהם שיתוף פעולה אינטימי ביותר. על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", ישראל קיבלה מידע על סוריה, עיראק ואיראן, שהופק מתחנות האזנה בטורקיה. בתמורה, על פי מקורות כורדיים, המודיעין הטורקי לא היסס לבקש מהמודיעין הישראלי טובות, כולל בקשות פרטניות, לסייע לו במאבקו ב־PKK, המחתרת הכורדית. יש להניח שבמסגרת יחסי קח ותן חלק מהבקשות נענו ואחרות סורבו.

ליאור לוטן. בישראל 2016 יש מציאות חדשה. צילום: גדי דגון
גם אם הטורקים יצאו מגדרם וינסו לסייע לקדם עסקה, הסיכויים לפריצת דרך לא רבים. וזאת בשל סנוואר. עמדתו, כפי שמבינים אותה בישראל, היא חתירה לשחזר את ההישג של עסקת שליט. כלומר לאלץ את ישראל לשחרר לפחות מאות מחבלים. כפי שפורסם כבר לפני כמה חודשים, חמאס דורש "דמי קדימה" - שחרור של 50 מחבלים כתנאי לפתיחת המו"מ. מדובר במחבלים ששוחררו בעסקת שליט ונעצרו מחדש על ידי ישראל בעקבות רצח שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון לפני כשנתיים, אירוע שהביא בסופו של דבר למלחמת עזה השלישית.
בישראל 2016 יש מציאות חדשה. היא נוצרה בעקבות הביקורת על עסקת שליט, שבה החזירה ישראל כאלף טרוריסטים בגלל חייל שנרדם בשמירה ונלקח בשבי. הסיכוי שעסקה בסדר גודל כזה תחזור על עצמה קלוש. מה עוד שמנגיסטו וא־סייד חצו את הגבול לעזה מרצונם (א־סייד עשה זאת שלוש פעמים. בשתי הפעמים הקודמות חמאס החזירו). בממשלה, במערכת הביטחון, בכנסת ובציבור יש הכרה הולכת וגוברת שישראל חייבת לפעול על פי עקרונות הוועדה בראשות הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון מאיר שמגר.
הוועדה מונתה ב־2008 כדי לגבש עבור הממשלה מדיניות ברורה בניהול מו"מ מול ארגוני טרור לגבי שבויים, חטופים ונעדרים. היא הגישה לממשלה את מסקנותיה, אך אלה לא אומצו. ככל הידוע, המלצות הוועדה הן לקיים "מדיניות מידתית". היא ממליצה לקיים אבחנה ברורה בין חיילים לאזרחים, ועוד יותר מכך בין אזרחים שנקלעו מרצונם למצבים שגרמו להם להגיע לאויב - כמו טננבוים בעבר ומנגיסטו וא־סייד כיום - למי שנחטפו. היא גם ממליצה להחליף גופות תמורת גופות, ולשחרר מספר מצומצם של מחבלים תמורת חיילים חיים. 
2. ירדן היא בת ברית אסטרטגית של ישראל. שיתופי הפעולה הביטחוניים והמדיניים בין המדינות החלו לפני כ־60 שנה והתעצמו בעקבות הסכם השלום שנחתם ב־1994. לשיתוף הפעולה הזה יש היבטים רבים, סביר להניח שחלקם מתחת לפני השטח: החלפת מידע ואינטרסים משותפים במאבק נגד ארגוני טרור, אימונים משותפים של חילות האוויר ועוד. בהתחשב בתקדימי עבר, ירדן יודעת שבשל האינטרס הישראלי לשמור על הסכם השלום עמה, היא יכולה לסמוך על כך שישראל תעשה כל שביכולתה למנוע את נפילת בית המלוכה ההאשמי, שבראשה עומד זה יותר מ־17 שנים המלך עבדאללה.
עבדאללה, שירש את המלוכה מאביו חוסיין, חיזק עוד יותר את הקשרים עם ישראל. הוא מתגלה כמלך חזק, ששרד לא מעט משברים - בהם פלישת ארה"ב לעיראק והפלת סדאם חוסיין, פיגועי טרור של אל־קאעידה וכעת דאע"ש, מלחמת האזרחים הנמשכת בסוריה, מצב כלכלי קשה, הפגנות ומיליוני פליטים מעיראק ומסוריה שהתיישבו בממלכה. 
למרות כל האתגרים האלה, בישראל לא מבחינים בסימנים להיחלשות מעמדו של המלך ולא סבורים שנשקפת סכנה למשטרו. ובכל זאת, לאחרונה נחשפה פרשה שמטרידה את כל מי שהיציבות וביטחון הממלכה ההאשמית חשובים לו, כולל כמובן ישראל. משום מה היא כמעט לא זכתה להתייחסות בישראל. 
בנובמבר 2015 פתח אנוואר אבו זיאד, קפטן במשטרת ירדן, באש במחנה אימונים של המשטרה. הוא הספיק להרוג שני שוטרים ירדנים, שני מדריכים אמריקאים ומדריך דרום אפריקאי לפני שנורה. לפני כשבועיים חקירה עיתונאית משותפת של ה"ניו יורק טיימס" ורשת "אל־ג'זירה" חשפה כי כלי הנשק שבו השתמש הקפטן היה גנוב. הדיווחים הסתמכו על חקירה שניהלו ה־FBI, ה־CIA והמודיעין הכללי של ירדן. אך מה שחמור עוד יותר הוא העובדה שהדיווחים חשפו שבעצם לא היה מדובר בכלי נשק בודד שנגנב, אלא בתופעה חמורה ונרחבת לאין שיעור. בשלוש השנים האחרונות גנבו קציני מודיעין ירדנים מאות כלי נשק - רובי סער מדגם קלצ'ניקוב, תחמושת ומטולי רקטות - ממשלוחים של ה־CIA.

המלך עבדאללה עם חיילים אמריקאיים. תופעה חמורה ונרחבת של גניבת נשק במדינה. צילום: רויטרס
ה־CIA, בשיתוף פעולה עם המודיעין הכללי של סעודיה, מארגן את רכישת כלי הנשק ושולח אותם לשירות המודיעין הירדני, כדי שזה יעבירם לידי קבוצות מורדים בסוריה שנלחמות במשטר אסד. מהתחקירים מתברר כי חלק מכלי הנשק, בשווי של מיליוני דולרים, לא הגיעו לידי המורדים אלא נמכר בשוק השחור לכנופיות עבריינים ולחמולות של שבטים בדואיים ברחבי המדינה, והגיע גם כנראה לארגוני טרור. השווקים העיקריים לסחר הנשק הבלתי חוקי בירדן הם בעיר מען בדרום המדינה ובקעת הירדן. 
לפי החשדות שהתעוררו בעקבות החקירות, לא מעט קציני ביון ירדנים, לא רק בדרגות זוטרות אלא גם בכירים, היו מעורבים במעשי ההונאה. גניבת הנשק וההברחות היו כה רחבות היקף, עד שלעתים משאיות נעלמו על כל מטעניהן. הקצינים רכשו בכסף שקיבלו תמורת הנשק הגנוב כלי רכב מפוארים, סמארטפונים וציוד אחר.
לפי שעה אין שום ראיות שמצביעות על כך שראש המודיעין הכללי של ירדן, גנרל פייסל אל־שובחי, שנחשב לאיש החזק בממלכה לאחר המלך, היה מעורב במישרין או בעקיפין בגניבת הנשק. אך גם העובדה שמאחורי גבו של הגנרל, דמות מוכרת היטב לקהילות המודיעין במזרח התיכון ובמערב שארגונו מהווה את המשענת החשובה ביותר של בית המלוכה, נעשו מעשי תרמית וגניבה שכאלה, מציבה סימני שאלה רבים. 
זה עשרות שנים שהביון הירדני נחשב גם בישראל לארגון מקצועי ויעיל. ה־CIA וארגוני ביון מערביים עובדים עמו בשיתוף פעולה הדוק, כולל במבצעים חשאיים במיוחד של התנקשויות בטרוריסטים. לא בכדי, הכותרת של מאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" הייתה נוקבת וביקורתית: "כשידידים כמו ירדן גונבים נשק".