נתחיל מסצינת הסיום של “מציצים": גוטה ואלי יושבים ביחד עם אלטמן הקטן ש"עשה את הספתח" ושותים קפה של בוקר. רק על הסצינה הזאת הייתי יכול לכתוב עכשיו 30 עמודים: מייאושו של גוטה, שאפילו “מערכת היחסים" שהוא מנהל עם זונת רחוב נחמסה בידי אלטמן הקטן, דרך אלי שמנסה להאמין בכל לבו שחזר הביתה (עד למעריצה המזדמנת הבאה) ועד לאותו אלטמן קטן, יתום מאם - שמתחיל לגבש תפיסה מעוותת של דמות האישה, עת הגיע לזמן שבו מספיק להציץ וצריך להתחיל (כמו ש"מנחה" אותו אלי בוולגריות) “לדחוף".
הסיבה שצמצמתי 30 עמודים פוטנציאליים לכמה שורות, היא שבדיוק יורדות שתי שוודיות מהמלון: מתחת לפאות הצהבהבות מסתתרים אבי ודובידק'ה, שני נערי החוף שמורדים בגוטה, אביהם הרוחני, אבל לאלי וגוטה הפרטים לא חשובים: ראו בלונד - ונדלקו. אלטמן הקטן נבעט הצדה, כפתור בחולצה נפתח, השיער סורק - וקדימה להסתער! אנחנו, הגברים, כולנו אלי וגוטה.
זה לא אומר שכולנו בוגדים כפייתיים כמו אלי (גם אם רק משום שאין לנו השארם האריק־איינשטייני), ודאי שלא אנסים בפוטנציה כמו גוטה, אבל גם לנו יש כפתורי הפעלה שגורמים לנו לשכוח באחת מכל מה שמילא את ראשנו עד לשנייה שבו נכנסה מישהי מצודדת לפריים.
בלונדיניות, למשל, הן טריגר אפילו בעולם שנעשה רב־תרבותי יותר מיום ליום. לא בכדי יש לא מעט נשים שמשקיעות במי חמצן וצבע: יכול הגבר לשבת לו בחברת פרטנרית מושלמת כבירה קרה. במדרכה ההומה שמולו הוא יבחין בבלונדינית - ומיד יתחיל לעקוב אחריה במבטו: אומנם לכשתתקרב הוא עלול לגלות שלא כצעקתה, אבל עדיין, עד שלא חלפה ממש לידו, היא הייתה זכאית מחמת הבלונד.
ויש אינסטינקט מהיר עוד יותר, הידוע בכינוי “תופעת הרוכנת": היא יכולה להיות שכנה שיצאה לטיול עם הכלב, מלצרית שמעבירה סמרטוט לח על השולחן שממול או אפילו אשתך שמתכופפת אל הטלפון הסלולרי שלה בעודה לבושה בגופייה קיצית. הסיכוי לראות, אי שם בקצה האופק, פטמה (או לפחות קימור של חזה נשי), יסיח את דעתו של כל גבר. במשך השנים פיתחנו טכניקות הסתרה מרשימות, אבל פרצה שכזאת במערך האבטחה הנשי, תגרום גם לגבר־גבר להפוך באחת למתבגר שובב, צעד אחד מאחורי אלטמן הקטן שמציץ למלתחות.
מאחר שחלק גדול מהקדמה האנושית מותנה בריסון של אינסטינקטים גבריים, פיתחנו כאמור טכניקות הסתרה מגוונות (גם אם לעתים קצת מגושמות). קולגה ממין נקבה נכנסה כרגע למשרדך כשהיא בחצאית מיני המחמיאה לרגליה הארוכות? גם אם מטרת ביקורה היא סגירה הרמטית של הפרזנטציה החשובה שאתם עומדים להציג, אין גבר בעולם שיצליח למקד את מחשבותיו אלא במשימה קיומית אחת: איך לעזאזל אני מצליח לבהות ברגליה המושלמות בלי לעורר חשד.
הוא יהנהן, הוא יבהה בכיוון כללי כזה ש"במקרה" כולל גם את המטרה, הוא ירים מהשולחן עט ויגלגל אותו בין אצבעותיו, הוא יביט בפניה לעתים תכופות מדי כדי להראות שהוא שקוע בתוכן דבריה - בקיצור, הוא הולך לעבוד די קשה במשך חמש הדקות הקרובות כדי לטשטש את העובדה שלפני ואחרי הכל הוא טרזן והיא ג'יין.
אנחנו יודעים המון על מה שגברים עושים בשם היצר: מלשכור מטוס שיכתוב לה בשמיים שהיא האחת - ועד לפורנו מקוון (מצטער שאני הורס לחלק מהקוראות את הרומנטיקה, אבל אצל גברים - למרות ניסיונות החרדים להקים מחסום פיזי - אין באמת חוצץ בין ערווה ללב), אבל היי, מישהו שם לב פעם כמה אנחנו משקיעים כדי להסתיר את העובדה שכאשר מדובר ביחסים בין המינים, הרי שככל שאנו מתפתחים ומתרחקים מאיש המערות, האינסטינקטים שלנו נותרים זהים?
גם כשאנחנו מנסים בכל מאודנו להיות גיבורים שכובשים את יצרם, אנחנו לא יכולים לכבוש אותו באמת אלא אולי רק להדחיק ולטשטש. לפיכך, קוראות נכבדות, אני לא חולק על זכותכן המלאה על גופכן, אבל תביאו בחשבון שאנחנו מציצנים כפייתיים: רגליים חשופות תיסקרנה בעיני רנטגן, מחשוף נדיב ימשוך מבט נדיב לא פחות, גופייה רחבה תגרום לנו לתור אחר זוויות מושלמות לגילוי אותו טפח נסתר. אנחנו יכולים להיות ג'נטלמנים מופלגים, כאלה שיעשו שמיניות באוויר כדי לא לתת למישהי הרגשה לא נוחה, אבל ברגע שלא תשימו לב - לא תהיה פגישה, אפילו חצי פגישה - בלי שנגנוב ולו מבט אחד מהיר.
הייתי מסיים כאן באיזו פואנטה מהדהדת, שורת מחץ ניצחת, משהו שינסה לנמק באופן מושכל את המלחמה הפנימית בנפשו של הגבר המתקדם לשוויון מגדרי, אבל מה זה? אזעקת בלונד מתקרב קטעה את מחשבותי... בטח שוודיות מהמלון.