הדברים שנשא הרב יגאל לוינשטיין בכנס "ציון וירושלים" בשבוע שעבר, היו מהחשובים שנשמעו כאן בשנים האחרונות. במשך 37 דקות הוא פירט, לבנה אחר לבנה, סעיף אחר סעיף, את התהליכים מעוררי החלחלה שעוברים על צה"ל בשנים האחרונות. במובן מסוים, הרב לוינשטיין היה הקורבן הכי גדול של הנאום שלו עצמו. 30 השניות שהוא הקדיש מתוכו לקהילה הגאה, שאליהן אתייחס בהמשך, גרמו לכך שאיש לא התייחס לכל השאר. והשאר היה משמעותי בהרבה לכולנו. 

לפני 28 שנה נמניתי למשך כחודשיים עם המחזור הראשון של המכינה הקדם צבאית בעלי ומאז שעזבתי לא יצא לי לדבר עם הרב לוינשטיין. במשך השנים הללו אני עוקב אחרי מפעל החיים שלו ושל הרב אלי סדן בהערצה גדולה, שלצדה כוכבית קטנה של הסתייגות. הערצה כלפי מי שהקימו מיזם מפואר שהכשיר אלפי לוחמים, קצינים ומפקדים לנתינה, למסירות ולשליחות, ופתח את הדלת לעוד שורה ארוכה של מכינות נוספות, שרבות מהן חילוניות. הסתייגות כלפי מי שמשוכנעים שהאמת המוחלטת נמצאת תמיד בצד שלהם ושאין מקום לצדה לאף אחד שסובר אחרת.  
כך או כך, עם עובדה אחת קשה להתווכח. מעטים בישראל מכירים את צה"ל טוב מסגן אלוף במיל' הרב יגאל לוינשטיין. 28 מחזורים, מאה ומשהו חניכים בכל מחזור, הוא שלח עד היום לצה"ל. החניכים שלו מפוזרים בכל היחידות ובכל הדרגות. הם נמצאים איתו בקשר, הם מתייעצים איתו והם מגיעים אליו בשבתות ובחופשות, ולפיכך כשהוא מדבר על שינויים קיצוניים שעובר צה"ל בשנים האחרונות, אפשר להתווכח איתו אם השינויים טובים או רעים, אבל קשה מאוד להתווכח עם האבחנה שלו שמשהו קורה. ומשום כך, כשהרב לוינשטיין מדבר על השינוי ברוח צה"ל, על היחס ההופך מנוכר יותר ויותר כלפי חיילים דתיים ועל האג'נדות הרדיקליות שמטמיע חיל החינוך, כל מי שצה"ל יקר ללבו חייב לשאול את עצמו מה קרה פה. 

והאמת היא שאיכשהו, בלי ששמנו לב, מערכת החינוך של צה"ל שינתה את פניה. ערכיו של צה"ל הישן מתו ואינם עוד, וכל התהליך הזה התרחש בלי דיון ציבורי, בלי שיח של החברה הישראלית ובלי דיון רציני אחד בכנסת. חינוכם של מפקדי צה"ל, מתחילה ועד סוף, הוצא למיקור חוץ ומתבצע היום במכונים שהאג'נדות שלהם מקובלות על אחוזים בודדים באוכלוסייה. מרצים שבאים מהשמאל הקיצוני - כאלה החתומים על טקסטים שבהם התקפות בוטות על צה"ל ועל החברה הישראלית, כאלה הקוראים לחרמות על אזרחים ישראלים - בולטים בין המחנכים של מפקדי צה"ל. 
 
צה"ל של היום מתקשה להגדיר מהו ניצחון, הוא מעדיף עליו את ה"הכלה", ה"ריסון" וה"איפוק", ומתברבר בינו לבין עצמו כשהוא צריך להסביר לחייליו מהי דבקות במשימה ומהי אהבת מולדת. 
*** 
לפני שחיילי צה"ל יוצאים לתעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון, מעביר חיל החינוך למפקדים חוברת הדרכה, שתכין אותם ואת פקודיהם למשימה. בחוברת הזו מובא, בין השאר, סיפורו של קצין צה"ל שנהרג לפני 13 שנה בבית לחם. 
 
האירוע שבו מדובר החל כאשר הקצין זיהה רכב חשוד ופתח במרדף אחריו. כשהגיע לאזור רחבת המולד, נטש הנהג את הרכב החשוד ונמלט. הקצין, שחשד שמא מדובר ברכב ממולכד, הזעיק לשטח חבלנים, שלאחר בדיקה ראשונית החליטו לפוצץ אותו. עם הישמע הפיצוץ ולאחר שהרכב התלקח, קיבל הקצין הנחיה מפורשת ממפקד הגדוד לקפל את חייליו ולעזוב את השטח, אולם הוא בחר להישאר כדי לוודא שאזרחים פלסטינים לא יתקרבו אל הרכב הבוער, על מנת שלא ייפגעו במידה שיתברר שהוא אכן ממולכד. בעודו עומד שם, הגיח לעבר הקצין מחבל ומעבר לפינת הסמטה הסמוכה ירה בו למוות. 
בחוברת ההדרכה מובאים הערכים שאותם נדרשים המפקדים להעביר לחייליהם לנוכח האירוע הזה. "(הקצין - ק"ל) מהווה דוגמה ומופת מבחינה ערכית, מוסרית והומנית", קובע חיל החינוך. "הוא דאג שאזרחים חפים מפשע לא ייפגעו, ושילם על כך בחייו. אם היו נפגעים אזרחים כתוצאה מהתלקחות הרכב, צה"ל היה נתפס כצבא לא אחראי ולא מוסרי, והדבר היה משפיע לרעה על דעת הקהל הבינלאומית, מלבד ההשפעה הקשה על האזרחים הפלסטינים (הגדלת מעגל השנאה)". 

חייל מתפלל בגבול עזה, מבצע "צוק איתן". היחס כלפי חיילים דתיים הופך מנוכר יותר ויותר. צילום: רויטרס

 
הבנתם? אם פעם חונכנו שטוב למות בעד ארצנו, היום מסביר צה"ל שטוב למות כדי שצה"ל לא ייתפס כצבא לא מוסרי, כדי לא להשפיע לרעה על דעת הקהל הבינלאומית וכדי לא להגדיל את מעגל השנאה. 
 
מקרה אחר שמתואר בחוברת הזו, מספר ומנתח אירוע שבו חייל מילואים זיהה מחבל, כשהוא מתקרב לעברו של שוטר מג"ב. השניים, כך מתואר, דרכו את נשקם ובחרו שלא לירות, גם כשהמחבל שלף לעברם סכין. בסופו של דבר, ירה חייל המילואים, רק אחרי שהוא והשוטר קראו למחבל שיזרוק את הסכין והוא השיב ב"לא רוצה", ורק אחרי שהמחבל הניף את הסכין לעבר השוטר וצעק "אללה אכבר". ומה יש לחיל החינוך ללמד על זה? "על פי ההוראה יכלו השוטר והחייל לפתוח באש כלפי המחבל ברגע שבו שלף את הסכין, אך ישנה חשיבות גם לבדיקת כוונותיו של המחבל - יש לוודא שהוא אינו אדם פגוע נפשית או שכלית, שהוא אינו ילד, שהסכין או הנשק שהוא אוחז בידו הוא נשק אמיתי ולא צעצוע". 
איך בדיוק מוודאים? האם אתם, בחיל החינוך, ממליצים לנסות? "החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו", מסבירה החוברת, "מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם". 
***
צה"ל שולח את מפקדיו לסיורים במחנות ההשמדה בפולין במשך שני עשורים לערך. בעבר שוחחו שם עם המפקדים על הצורך להבטיח שלא תהיה עוד שואה לעם היהודי. היום הדגש הוא על איך לדאוג שאנחנו לא נהפוך לנאצים. מי שיקרא את תיק החומר הצה"לי למפקד צוות במסע "מפקדים בפולין", ימצא שם את הניסוחים של האלוף יאיר גולן, בנאומו בערב יום השואה, כמעט מילה במילה.  
הנה, מתוך "דגשים אפשריים לסיכום", תחת הכותרת "המדרון החלקלק". "על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה־30, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?".
ויש גם לקח והערה למפקדים. "עלינו לשמור כל העת על גבולות ברורים להפעלת הכוח - שמירה על היותנו הצבא המוסרי בעולם נתונה ביד המפקדים בשטח".  
***
צה"ל העביר בשנים האחרונות את כל מערך החינוך שלו לגורמים אזרחיים חיצוניים. מכון הרטמן ומכון בינה, שני גופים עם אג'נדה שרחוקה מאוד מהמיינסטרים הישראלי, אחראים לחינוכם של אלפים מקציני צה"ל.  
קורס על כבוד האדם, לדוגמה, מעבירה למפקדי צה"ל ד"ר אורית קמיר, מי שקוראת לחרם על ההתנחלויות, מי שהזמינה את כולנו - עם כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון - לצאת לרחובות ו"לחסום את הפאשיזם בגופנו", מי שהזהירה שליברמן יוציא את הילדים של כולנו "לבצע מדיניות שעלולה להיות בריונית, אכזרית ורצחנית", מי שאמרה על תושבי חברון היהודים שהם "פורעים אלימים, גזענים, פורקי עול וחסרי גבולות". 
בין המרצים נמצא גם פרופ' אבי שגיא, שהאמון שלו בצה"ל הביא אותו, אחרי עופרת יצוקה, להמליץ להקים ועדת בדיקה חיצונית "חסרת אינטרסים" כדי לבדוק את מה שעולל צה"ל ברצועת עזה. וגם פרופ' יגיל לוי, שהחליט לפני כמה שנים שצה"ל הפך דתי מדי וזה מסכן את כולנו, ומאז הוא מקדש מלחמה נגד הדתיים בכל מקום אפשרי. וגם ליאור טל, שכתב לאחרונה על ליברמן שהוא "האיש הכי קרוב למאפיינים פאשיסטיים שישב אי פעם על כיסא שר הביטחון". וגם יעקב קסטל, אל"מ במיל', שמנהל מטעם מכון הרטמן את הקורסים לקצונה הבכירה של צה"ל, ומי שקבע אחרי עופרת יצוקה ש"אם אתה נושא תפילה או קורא מזמור שמתאר את המלחמה כמלחמה טוטלית, איזו ציפייה יש לך שהחייל יפעל אחר כך על פי ערך טוהר הנשק?".  
תשאלו למה לענף תודעה יהודית ברבנות מותר היה להביא מרצים עם דעות פוליטיות הפוכות, וכאן, כשזה בא מהצד השני, אני מציין את זה כבעיה? שלוש תשובות. האחת, בניגוד להרצאות של ענף תודעה יהודית שהרמטכ"ל חיסל לאחרונה, הרצאות שאותן היה יכול המפקד להחליט אם הוא רוצה עבור חייליו אם לאו, את הקורסים של החברים במכון הרטמן ובמכון בינה, צה"ל מחייב את מפקדיו לעבור. 

תא"ל אבנר פז צוק, קצין החינוך הראשי. חינוך לאג'נדות של אחוזים בודדים. צילום: atbennet
השנייה, ענף תודעה יהודית נסגר. השלישית, השאלה נכונה. לצבא אין צורך בפוליטרוקים, לא מימין ולא משמאל. מי שיכול לחנך לניצחון במערכה, תהא עמדתו הפוליטית אשר תהא, תבוא עליו הברכה. מעבר לזה, צה"ל לא צריך כלום. שהרבנות תמשיך לחלק יין והגדה של פסח, ושחיל החינוך יתרכז בחלוקת תשבצונים לשין גימלים משועממים. זהו.  
 
זוכרים את אל"מ במיל' יעקב קסטל? ובכן, בדף שלו באתר האינטרנט של מכון הרטמן, שם הוא מרכז את הקורסים לקצונה הבכירה, מוגדר קסטל כ"יועצו האישי של קצין חינוך ראשי בצה"ל". אבל מסתבר שאת המאבק שלו לשינוי צה"ל ברוח ערכיו שלו עצמו, קסטל מנהל בכמה מישורים. חלק עם צה"ל וחלק בלעדיו. לפני שנתיים הקימה חבורה של אנשים שביקשה להשפיע על דרכו של צה"ל את עמותת חיל החינוך והנוער. ב־3 באוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, קיימה העמותה ישיבת ועד מנהל. בפגישה השתתף, לפי הפרוטוקול, גם קסטל עצמו. האווירה הכללית הייתה של חוסר נחת ממה שקורה בצבא. 
"הייתה הסכמה כללית שעלינו לעבור לשלב פעיל יותר", מתאר המסמך. "הסוגיה המרכזית שמטרידה אותנו וחייבים לעסוק בה היא דמותו של הצבא. צבא השם/צבא קודש או צבא ממלכתי", ממשיך הנייר, כשבהמשך הוא מזכיר את הדף הקרבי שחיבר מח"ט גבעתי בעבר, עופר וינטר. "ממסדים פוליטיים עומדים מאחורי ההתחרד"לות של הצבא", הוא מזהיר, לפני שהוא עובר לשלב המעשי. "הערוץ הפוליטי ניזון מעיתונאים רציניים. יש לרתום אנשי רוח ואנשי תקשורת שיסייעו לנו כדוגמת יגיל לוי, נחום ברנע, עמוס הראל ועוד. יש למצוא את הדרך להיכנס לרשתות החברתיות עם מסרים פרובוקטיביים במהלך רציף". 
קסטל, אני מזכיר, מי ששותף לרעיונות "להיכנס לרשתות החברתיות עם מסרים פרובוקטיביים" ומי שמבקש להילחם ב"התחרד"לות" של צה"ל, הוא האחראי על חינוך הקצונה הבכירה של הצבא במכון הרטמן. 
***
לא מכבר הוציא קצין חינוך ראשי, תת אלוף אבנר פז־צוק, חוברת "הערכת מצב חברתית־חינוכית־ערכית לצה"ל לשנת 2016". בפתח החוברת מסביר קח"ר כי החוברת תשמש "למיקוד התכנון והעשייה הפיקודית בנושאים חברתיים וערכיים ביחידות". בחלק גדול מהנושאים לא ברור בכלל מדוע בוחר צה"ל לעסוק. למה חיילים שהתגייסו כדי לנצח את האויב צריכים להכניס את ראשם לסוגיות של "תפילת נשים עם טלית ותפילין בכותל", של "מניינים שוויוניים" או של "מערכת כשרות אלטרנטיבית". 
אבל זה עוד כלום. יש בחוברת קטע שמדבר על "החייל האסטרטגי". אם פעם לימדו את החייל שכל מה שהוא צריך זה להשמיד את האויב ולנצח במערכה, היום מצופה מהלוחם לחשוב בראש מדיני. "נדרשת רגישות, מקצועיות והבנה מרמת החייל כי הוא מהווה חלק ממארג ביטחון שלם, ושלהחלטותיו בשטח עלולות להיות השלכות אסטרטגיות". 
במקום אחר מסביר קח"ר כי "...סוגיית הזהות המגדרית, ובתוכה הזהות והנטייה המינית, הופכת לחלק מסדר היום ביחידות צה"ל...", ואתה שואל את עצמך: למה? למה הסוגיה הזו היא חלק מסדר היום של צה"ל? האם נרשמו פעם עימותים, היתקלויות או ויכוחים כלשהם בין חיילים דתיים בוגרי עלי לחבריהם ההומוסקסואליים? אם היו, אין ספק שצה"ל חייב להידרש לסוגיה. אם לאו, מה עניינו של צה"ל להכניס את ראשו ואת ראשם של חייליו לעניינים האלה?  
בפרק העוסק ביחסי יהודים וערבים מסביר חיל החינוך ש"מבצע צוק איתן והתקופה שקדמה לו היוו קרקע פורייה לגילויי גזענות כלפי ערבים ישראלים...". אם מי מערביי ישראל עשה משהו רע ליהודים בשנים האחרונות, לא מצאתי לזה שם אזכור. 
אבל לא רק כאן אנחנו, היהודים, לא בסדר. בפרק על "הפזורה הבדואית", מוציא חיל החינוך את מדינת ישראל רעה במיוחד. הבדואים, מסופר שם, "תבעו בעלות על 'קרקעותיהם המסורתיות', בעוד שמדינת ישראל מצדה, סירבה להכיר במרבית הכפרים הבדואיים. היעדר ההכרה בכפרי הפזורה הבדואית בנגב מתבטא בשלילת רבים מהשירותים המאפיינים חברה מודרנית, כמו חשמל, מים, מתקני ציבור, כבישים, תחבורה ציבורית ולעתים אף מוסדות חינוך". 
אם קצין חינוך ראשי לא בקי בפרטים, זה המקום לספר לו שעשרות פסקי דין חלוטים קבעו שהבדואים הם העבריינים, הם הפולשים, הם שהשתלטו על אדמות שאינן שלהם. וזו בדיוק הסיבה לכך שאין להם שם מים ממקורות, וחשמל מחברת החשמל. ולאיזה נזק גרמנו כשהתנהגנו כך אל הבדואים, אליבא דקצין חינוך ראשי? "מציאות זו יצרה קיטוב חברתי בין האוכלוסייה הבדואית לבין האוכלוסייה היהודית בנגב". 
כאן מגיע קצין חינוך ראשי, המחנך של כל חיילי צה"ל, לוויכוח האידיאולוגי שיש לו עם הדתיים. "בקרב מפקדים קיים פער בהבנת תפקידו הממלכתי של צה"ל. פער זה בא לידי ביטוי גם במהלך מבצע צוק איתן. הפער התבטא בעיקר בשאלה לגבי מקורות ההנעה והאמונה בצדקת הדרך. האם הם נובעים ממקורות יהודיים או ממכנה משותף רחב יותר". 
כאן, כדי להתחבר לטענות של הרב לוינשטיין, כדאי להזכיר שאם חל שינוי בצה"ל, הוא לא חל אצל העופר וינטרים אלא דווקא אצל מפקדים דוגמת קצין חינוך ראשי ושאר מבקריו של וינטר. כי פעם, ערב מלחמת ששת הימים, איש חילוני כמו האלוף ישעיהו גביש, לא חשב שיש לו בעיה לכתוב לחייליו "נצא למערכה זו ונכריע את האויב המתנכל לנו" ולסיים ב"עלו והצליחו ויהי ה' עמכם". פעם, לאנשים כמו יצחק רבין לא הייתה בעיה לכתוב בעקבות הניצחון במלחמה "מאת השם הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". פעם, כשראש הממשלה דוד בן־גוריון כתב אחרי שוך קרבות מלחמת השחרור, "הנני אחד המאמינים שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית הגאולה", לא היה באזור שום קצין חינוך שימתח עליו ביקורת ויקבע שהוא לא מבין את "תפקידו הממלכתי של צה"ל". 
"על הקצין להתרומם מזהויותיו השבטיות ולעטות עליו זהות ממלכתית", מצטטת החוברת את אחד ממפקדי בה"ד 1, ומיד אחריו מגיעה המסקנה: "ככל שבחברה הישראלית נשחקת התודעה הדמוקרטית, והולכות ומתרבות תופעות של מגזריות וגזענות, מתחזק הצורך בחינוך לערכים דמוקרטיים בצה"ל". 
***
בחוברת נוספת של חיל החינוך, העוסקת בסוגיית השירות ביהודה ושומרון, נראה שלחיל עצמו לא לגמרי ברור מה אנחנו עושים שם. "ברקע פעולת צה"ל נמצאת חוסר ההסכמה בציבוריות הישראלית על דרך הפעולה המדינית הנכונה. מה שנתפס כמשרת סקטור מסוים בציבור הישראלי, לא מקובל על האחר". האם יכול להיות שקצין חינוך ראשי סבור שאחיזתנו ביו"ש משרתת "סקטור מסוים"? 
אבל זה עוד כלום. כי בעמוד הבא, תחת הכותרת "מידתיות", מוסבר איך צריכה להיראות משימת השירות ביהודה ושומרון. לנצח? לחסל את האויב? ממש לא. "דווקא הריסון והאיפוק הם שיביאו לתוצאה מיטבית במשימה". ומה עם אהבת המולדת ונאמנות למדינה? הנה התשובה: "היחס למושג 'מולדת' ו'זכותנו על הארץ' בנוגע לאיו"ש אינו מוסכם על כלל החברה הישראלית. חוסר הסכמה זה משתקף גם בקרב המשרתים בצה"ל... יש להימנע מעיסוק בשאלות או הכרעות של 'נכון' או 'לא נכון' לגבי מעמדו של השטח או זכותנו עליו. כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית אל לנו להעצים את המחלוקות". 
באמת? 400 אלף איש גרים שם, מיטב קציני צה"ל באים משם, וצה"ל לא יודע להסביר לחייליו מה אנחנו עושים שם? סליחה, למה יש להימנע משאלות העוסקות ב"זכותנו"? מה, גם הזכות ההיסטורית שלנו בחברון, בשילה ובבית אל נמצאת במחלוקת? אז של מי הייתה חברון, אם לא שלנו? של הסבא של אבו מאזן? ובכלל, אם צה"ל מעדיף לא לעסוק בחלק מהנושאים "כדי לא להעצים מחלוקות", אז מה הטענה כלפי הרב יגאל לוינשטיין שמבקש גם הוא את אותה בקשה, ככל שזה נוגע לסוגיה הלהט"בית?   
הרב לוינשטיין היה במשך כל השנים הממלכתיות בהתגלמותה. בימי ההתנתקות חטפו הוא והרב אלי סדן ביקורת קשה על התנגדותם לסירוב פקודה. העימות הנוכחי שלו עם צה"ל, דווקא על הרקע הזה, הוא אירוע קיצוני בחריגותו. כל מי שלא רוצה לראות כאן צה"ל חלש יותר, מהוסס יותר, מבולבל יותר, כזה שמחנכיו לא לגמרי יודעים עבור מה הוא נלחם, חשוב שיתעורר. 
2. אי אפשר שלא להתייחס לדבריו הנוספים של הרב לוינשטיין, שכינה את ההומואים והלסביות "סוטים". כאב גדול הכאיב לי הביטוי הזה. אני תומך בחופש הביטוי באופן הרחב ביותר שלו, ועמדתו של הרב לוינשטיין ביחס לתופעה, שהיא עמדת התורה, היא כמובן לגיטימית וראויה להישמע. אז מה הכאיב? הצורך להעליב ולפגוע. כי ניכר היה מדבריו של הרב לוינשטיין שלא הייתה זו פליטת פה או אמירה בלתי מוצלחת שהחליקה החוצה. 
הרב לוינשטיין בחר את המילה הזו, "סוטים". בחר וכמעט נהנה לגלגל אותה על הלשון שוב ושוב. וכמה שאני מאמין בחופש הביטוי, כך אני סולד מהטחת עלבונות באנשים. ואם יש בי צער אחד בעניינו של הרב לוינשטיין השבוע, זה על כך שלא הייתה בו הנכונות לצאת בפומבי, להגן על זכותו להחזיק בעמדותיו אבל לבקש סליחה ממי שהוא פגע בהם. מסתובבים סביבנו אנשים שמחללים שבת ומלינים שכר ומדברים לשון הרע, וגם אם אנחנו מנהלים איתם ויכוחים אין לנו שום עניין לעלוב בהם.  
ואחרי שאמרנו את זה, ובלי להפחית כלום מהביקורת כלפי הרב לוינשטיין, צריך להגיד שכל נושא הקהילה הלהט"בית מוציא כאן אלימות וטרור מחשבתי מהגרועים ביותר. כי במדינת ישראל אי אפשר היום להגיד אף מילה שמתווכחת עם הקהילה הזו. ועם זה אי אפשר להסכים. כי צריך לדעת להפריד. באנשים אסור לפגוע. באף אדם. וזכותו של אדם לבחור כאוות נפשו מה יעשה בחייו הפרטיים ועם מי. אבל באותה מידה זכותו של רב לומר שהדבר אסור על פי ההלכה. וזכותו של רב שמחנך תלמידים שומרי מצוות לשירות משמעותי בצה"ל, להתווכח עם היוזמה של צה"ל לשלוח את חייליו לצבוע את המועדון של הקהילה הגאה, כחלק מפעילות למען החברה. 
וכאן בדיוק הבעיה. שהקהילה הגאה, שהגיבוי שיש לה בתקשורת הוא מוחלט ועוצמתי וכמעט אלים, לא מסתפקת בלגיטימציה לעשות מה שהיא רוצה. היא לא מוכנה לאפשר לאף אחד לנהל איתה דיון. תראו מה קרה השבוע לראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שדיבר בזכות הקהילה לקיים את מצעדי הגאווה שלה, אבל הודיע שהוא עצמו לא יצעד במצעד. איזו התקפה. כאילו כתוב באיזשהו מקום שראש עירייה חייב לצעוד. זוכרים מה קרה לרב שי פירון לפני שנתיים? הוא לא אמר על אנשי הקהילה שהם "סוטים". הוא רק אמר שמבחינתו משפחה נורמלית היא משפחה שיש בה אבא ואמא, ומיד חטף מכל הכיוונים אש כזו ששכנעה אותו לחזור בו מתוך בהלה, להתנצל ואפילו להצטלם לסרטון שאומר את ההפך הגמור. 

תא"ל עופר וינטר. השינוי בצה"ל הוא לא בקצינים כאלו, אלא דווקא במבקריהם. צילום: דוברות משרד הביטחון
זוכרים מה קרה לחברי הבית היהודי, שלפני הבחירות הביעו את דעתם נגד הכרה רשמית של המדינה בנישואים של בני אותו מין? הם לא עלבו בהם, הם לא קראו להם סוטים, הם רק הביעו את דעתם שמשפחה נורמלית היא משפחה של גבר ואישה. אפשר להתווכח איתם, אפשר להגיש הצעת חוק שמבקשת לשנות את המצב, אבל במקום זה מצאו את עצמם כל חברי המפלגה תחת מתקפה תקשורתית ברוטאלית שהפכה את כולם להומופובים עד שאחד מהם, דני דיין, נשבר והודיע שהוא חוזר בו. אין לדבר הזה שום הגדרה אחרת מאשר טרור מחשבתי. 
ומה שקורה פה בשבוע האחרון הוא טירוף מוחלט. איש אחד, שעד לפני שבוע 99% מהציבור הישראלי לא ידע על קיומו, אמר על ההומואים שהם סוטים, ובמשך שבוע שלם הוא לא יורד מסדר היום. מישהו יכול לשכנע אותי שזה סביר? שאין כאן ציד פוליטי מטורף מצדם של כל מי שמספרים לנו על עצמם שהם חסידי חופש הביטוי? 50 שנה מטנפים כאן על המתנחלים. עשרות שנים מלכלכים פה על החרדים. מה לא אמרו על הקבוצות האלה? אתם זוכרים אמירה אחת בעניינם, מילה אחת, שהטריפה את כל התקשורת במשך שבוע? ומה שהכי מדהים וצבוע זה שאותם אלה שנלחמים נגד הרב לוינשטיין, הם גם אלה הנלחמים בעד שידור התוכנית על המשורר מחמוד דרוויש בגלי צה"ל. הם הרי בעד חופש ביטוי. 
ומאיפה בא הרעיון ההזוי הזה לסגור את המכינה בעלי או לפגוע בתקציב שלה בגלל הדברים של הרב לוינשטיין שהרגיזו מישהו? מתי סגרו פה מוסד חינוכי מפואר או מתי הפסיקו לו תקציב או מתי פגעו בו בגלל אמירה של מישהו, ותהיה פוגענית ככל שתהא? באוניברסיטת בן־גוריון יש מסלול לחניכי קורס טיס של חיל האוויר, שלומדים במחלקה לפוליטיקה וממשל שבה מלמד פרופ' ניב גורדון, שקרא לחרם על ישראל. שמעתם שמישהו דרש ממנו להתנצל לפני שהכניס לפקולטה שלו טייסים? שמעתם שמישהו פיטר את רם כהן, מנהל בית ספר תיכון נחשב בתל אביב, אחרי שהוא הודיע שלא יעסיק אצלו מורים שגרים בהתנחלויות? 
אז למרצים יש חופש אקדמי, ולמי שמצייר את שרת המשפטים בעירום יש חופש אמנותי, ולמחמוד דרוויש יש חופש להופיע בגלי צה"ל, ולמרצים שתוקפים את צה"ל ואת המתנחלים יש חופש לחנך דרך חיל החינוך את מפקדיו הבכירים של צה"ל, ורק הרב יגאל לוינשטיין צריך להסביר למשרד הביטחון למה הוא חושב שההומואים הם "סוטים"? כאמור, השימוש של הרב לוינשטיין בכינוי "סוטים" היה בעיני מגונה, אבל המלחמה לסתימת הפה שלו מגונה הרבה יותר.