מה קורה כשמקבלים "טיפול במים" כמתנת יום הולדת?

הייתי בשבוע שעבר בטיפול במים. אל תשאלו אותי למה ואיך. גם מתנות יום ההולדת שאנשים מעניקים היום הפכו מתוחכמות מדי ומאלצות אותך לעבור מסע. מה רע בספר מתנה, שובר קניות או מסז'? אולי אני אשמה בכך שהפיקציה הגדולה שאני מנסה למכור לעולם היא שאני חיית מים. על פניו אני כזאת. אני מבלה בים יותר מבן אדם ממוצע. עולה פה ושם על סירות מנוע וחסקה, רק כשהים שטוח או כמו שקוראים לו בשייטת, "ים פלטה". שוחה כמה פעמים בשבוע בבריכה, רק שבחיים לא על הגב. אף פעם לא קופצת למים אבל גם לא יורדת במדרגות, כי יש גבול לבושה. ובאופן כללי, מאמצת לוק גולשת אטרקטיבי שאולי רק מסתיר פחדים עמוקים. 

יש לי עניין לא פתור עם מים. כזה שגם אבא שלי שהיה שחיין לא הצליח לשחרר מתוך שק החרדות עם הפגם הגנטי שנולדה לו. אחרי שבגיל 6 הוא זרק אותי לבריכה עם גלגל ומצופים לקול צרחות, החליט האיש שדי לו בבושות במרחב הציבורי והוא פורש ממנטורינג השחייה של בתו. את השרביט העביר אבי למורה לשחייה בבריכת הפועל חולון שהקפיד לכנות אותי "עלית", על שם השוקולד: "מתוקה ופחדנית". אותו מורה טען שאחיזתי בשולי קיר הבריכה חזקה יותר מסופר גלו של נגרים. גם בשיעורי השחייה בבית הספר בכיתה ה' ישבתי על הספסל בצד ושאפתי אדי כלור פסיביים כשכל הבנות בכיתה שרו במלתחות "אלה אלה, מה הבחור עושה לה". וכשכל הכיתה קיבלה תעודת שחיין, אני בעיקר ספרתי עלים על הדשא. 

כאמור, עד גיל 14 לא ידעתי לשחות, לצוף ולשרוד במים עמוקים, גם לא עם מצופים, גלגלים ועזרים מתוחכמים שהורי רכשו בכסף רב. בים הייתי עושה תנועות של שחיית חזה עם הידיים כשהייתי רואה חתיכים מתקרבים לעברי, ומדי פעם מרימה רגל אחת כדי לשוות לעצמי מראה של ציפה. זה לא עבד. אף ילד לא הסתכל עלי. ואז איפשהו בין כיתה ח' ל־ט' קרה הנס, נגמרה לי בטעות הרצפה כשצעדתי בתוך הבריכה, ולמזלי במקום להיכנס לפאניקה - צפתי. 

מאז, לא רק שלימדתי את עצמי לשחות, למדתי לשוט וגם קצת לגלוש באופן סביר מינוס ועדיין אני מרגישה הרבה יותר בטוחה כשאני יושבת על הסלעים במזח, על החול או על שפת הבריכה עם הרגליים במים וחצי גוף על האדמה. בוודאי שלא תיארתי לעצמי מצב שבו אקריב את גופי לבנאדם זר שאמור להציף אותי על הגב במים ולשחרר ממני שדים. 

מה שקורה עם מתנות יום ההולדת הללו, הוא שאם אתה לא מנצל אותן אז יש לך רגשות אשם. "נו, הלכת כבר?", הם לא מפסיקים לשאול. "הייתה לך הזדמנות לעבור משהו שישחרר אותך מהפחד", יאמר השד הפולני שיושב על הכתף הימנית (גם אם אין לי בכלל צד פולני), ואז זה ינקר לך בראש לנצח שאת בעצם לא כזאת גיבורה גדולה, ואם את כל יום בבריכה אז מה אכפת לך לעשות טיפול במים. מה כבר יקרה שלא קרה למישהו אחר? 

כצפוי, כששכבתי על הגב בתמיכה מלאה של ספוגים ושל מטפלת שראיתי לה בעיניים שאפשר לסמוך עליה, חטפתי התקף חרדה כמו שתמיד קורה כשמגשימים חלום. או כמו שפוגשים מישהו שאפשר להתאהב בו באמת. חוסר אוויר, סחרחורת ובעיקר צורך בקרקע יציבה מתחת לרגליים וים של תירוצים למה לא. אבל לא עצרתי. כן, גם שפחתכן הנאמנה לא נכנעה ונתנה לקלישאת ה"תני למים לשטוף את זה ממך" לשטוף את זה ממנה, בלי טיפת ציניות. אירוע נדיר ומכונן בחיי. 

אחר כך חזרתי הביתה ברגל, כמעט עשרה קילומטרים מרמת גן לתל אביב בלחות של יולי. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שאני לא מסוגלת לעלות על אוטובוס או מונית אלא צריכה להרגיש את האדמה, גם אם היא שבורה ומטונפת. 

האמת היא שאני לא חושבת ששחררתי את הפחד ממים, כמו שגיליתי המון פחדים חדשים שלא ידעתי על קיומם. מוזר שכילדה כתבתי לעצמי סיפור שבו הייתי גיבורת־על נטולת חשש. אבל איכשהו השנים עצמן הוסיפו לי בחוצפתן תכונות משלהן בלי רשות. אולי כי זה מה ששנים יודעות לעשות, רק לחצוב בנו עוד סימנים