חמש יחידות דאווין: המגמה החדשה ששר החינוך צריך להכניס לבגרות

הוא התחיל לדבר בערבית עם ערביי ישראל, התנצל שלא הובן נכון בעניין הנהירה באוטובוסים והציע להם, בחיוך כובש, להשתלב בחברה הישראלית. בחיוך ערמומי מלווה בחצי קריצה הודיע בפאתוס שבקרוב הוא ישחרר כמה מתיקי הממשלה שהוא אחראי עליהם ויעבירם לידיים אחרות, כדי שיוכל להתפנות לעניינים החשובים.

בסלטה עם פליק פלאק לאחור בסגנון נדיה קומנץ' האגדתית הוא העביר מסר לאמריקאים שלפיו לא יתעקש על כמה סעיפים חשובים בסיוע הביטחוני - ואפשר לסגור עניין. הוא שינה את עמדתו כשר התקשורת לגבי תאריך תחילת ההפעלה של התאגיד הציבורי, או - אם תרצו - התקפל בחינניות.

הלשונות הרעות אומרות בעוקצנות מכוערת שהוא מפחד מדוח המבקר, הלשונות העוד יותר רעות מלחשות שזה בגלל ההתקדמות בחקירת המשטרה בעניינו ובעניין בני משפחתו. הלשונות הספקולטיביות המצחינות אומרות “תיזהרו, הוא מכין לנו מלחמה", והלשונות המלקקות אומרות שאנחנו בפתחו של הליך הסדר עם הפלסטינים בחסות מדינות אירופה והמדינות הערביות המתונות. 

ואני מציע לכם לעשות חושבים ולשים לב לדבר שהוא הכי לא נתניהו. ביבי שלנו חש צער מאוד עמוק כשאחיו של אבו מאזן, עמאר עבאס, נפטר בקטאר ממחלת הסרטן. מלשכת נתניהו צלצלו לאבו מאזן המופתע וביקשו להעביר אליו את ראש הממשלה - ביבי אלוף הקומבינות - שהביע בשיחה את צערו הרב על פטירת האח. זה יהיה מלוכלך מצדי אם אצטט לכם את דברי ראש הממשלה ולהקת הלקקנים שלו על “רב המרצחים", “מכחיש השואה", “שותפו של חוסייני" ו"ממשיכם של הנאצים", אבו מאזן.

הדברים האלו מזכירים לי שיר שכתב, הלחין ומבצע היוצר המוכשר שלומי שבן. שם השיר הוא “תמונה משפחתית עם ראש הממשלה":

נדמה שהוא עשוי משעם

לפעמים אינך מבדיל

האם הוא אל או צל או רוח רפאים של איש רגיל

כשהוא צוחק אתה מזיע

מעל דפי החינמון

עינו שלוחה תמיד מעבר לכתפו של ההמון

אבל הוא ראש הממשלה שלך

ואתה יודע מה אומרים

עדיף ללכת עם הרוב

כשהתעקשת, זה נגמר לא טוב

חבר

ראש ממשלה לא בוחרים

הגבירה עוד מתביישת

במה שנשבעה שלא אשמה

שני ילדיו סתומי ארשת

וגם מהם אתה תשמע

הנה הוא כבר על הבימה

היום נוטה להעריב

הוא מתחמם, היא מתאפקת כשמתכוננת לתקריב

אבל היא ראש הממשלה שלך

ואתה יודע איך אומרים

עדיף לא להפר סדרים ולא להזיז הרים

רק כדי להיזכר

ראש ממשלה לא בוחרים

אתה חומק מהאישה

מתגלה בבלרוס

הוא כבר שם, מגיח מן האפלולית של כל ערוץ

הוא מדבר איתם עליך

עיניו קטנות ורועשות

כן, גם בגיהינום הוא יעשה לך בושות

אבל הוא ראש הממשלה שלך

לא משנה מה הם אומרים

כי בחדרי החדרים של השנאה שלך אל מי אתה חוזר?

ראש ממשלה לא בוחרים

אתה תראה לי דמוקרטיה 

ואני אראה לך

איך בחמש דקות הפכת לגולה בארצך

זוכרת איך שהתחבקנו תחת רקיע אדמדם?

כשהאוויר נשטף בפחד והמדרגות בדם

את בכית, זה ראש הממשלה שלי

אבל היינו צעירים

וזה מזמן כבר לא כואב לי

ולרוב אני לא חושב על זה יותר

ראש ממשלה לא בוחרים

2. ראיתי את הכתבה בערוץ 2 על בני הנוער הישראלים היוצאים לחופשה באתרים הזולים בקפריסין. לאילת הם כבר לא נוסעים להתחרע, כי בתי המלון באילת אינם מאפשרים לחבורות צעירים לשכור חדרים לאור ההתפרעויות והנזקים שגרמו בעבר.

בצילומי הכתבת שהתלוותה לחבורה של כמה עשרות צעירים נראים הצברים החביבים רוכשים בדיוטי פרי כמויות עצומות של אלכוהול - הם מתפארים אל מול המצלמה בכך שהם נוסעים להשתכר, להשתולל ולהתפרק. הם שותים כבר בדיוטי פרי, אחר כך שותים במטוס, ואחר כך מתמסטלים עד דלא ידע אף על פי שפורים חלף עבר לו.

בשנים האחרונות הטילו לא מעט מלונות ביוון, כרתים, קפריסין ואיי הנופש השונים איסור כניסת בני נוער ישראלים. הנזק שגרמו ישראלים לבתי האירוח ולתיירים אחרים שבאו לנפוש היה לא ייאמן.
 

נכון, לא כל הנערים משתוללים ומשתכרים עד אובדן חושים, לא כל הישראלים הצעירים מכנים את עובדי המלון “שרמוטה", לא כל הצעירים מציעים לעובדת בניקוי החדרים לשכב איתם תמורת כסף. לא כל הישראלים הנוסעים לחופשת “חארקה" משתינים במסדרונות, מכבים סיגריות על השטיחים וזורקים רהיטים לבריכה. בדוק, לא כל הצעירים הישראלים היוצאים לחופשה הם חולירות.

הייתי מציע לנפתול תעלול, שר החינוך, שיעשה חמש יחידות הסברה ישראלית וייצא מחופש לחו"ל, להשתכן באחד מבתי המלון שבו משתוללים צברינו המקסימים. הייתי מציע לשרת התרבות והספורט לעשות אותו הדבר, לראות ובעיקר לשמוע את הדיבור ואת השירים ששרים הורסי המלונות, כדי ללמוד בהפוך על הפוך מה זה תת–תרבות.

3. נזכרתי השבוע בשני סיפורים קטנים שקשורים לתקופה שבה התגוררתי בשארם א–שייח'. נהגתי בג'יפ שלי (וויליס 1964) בדרך מאופירה למפרץ נעמה, לפני נסע אוטובוס מלא בתלמידים. הימים היו ימי טרום הפינוי, והייתי במצב רוח דיכאוני. לפתע, מאחד החלונות של האוטובוס יצא ראש ואחריו יד, ומהיד מושלכת שקית ניילון קטנה עם שאריות של משהו ופחית שתייה ריקה. נתתי גז, הפעלתי צופר ואותתי לנהג לעצור. הנהג קלט אותי ועצר. הג'יפ היה בצבע ירוק והיה עליו סימון של כוכב לבן, משהו שמתאים לפקח שמורות טבע. עצרתי את הג'יפ לפני האוטובוס ועליתי. 

בירכתי את הנהג וחיפשתי בעיניים את הפרצוף שזרק את הלכלוך. “זה שזרק את השקית והפחית, קום, צא מהאוטובוס ולך תאסוף את הזבל שזרקת", דיברתי בקול רם ומאיים. כמה עיניים הופנו לאחד הנערים שניסה להתקפל במושב. “קום, קום", זירזתי אותו, “לא חינכו אותך שלא זורקים זבל בטבע?". הנער ניסה להתחכם: “מה אכפת לך, מי אתה בכלל? בין כה מחזירים את זה לערבים, יימח שמם. שהם ינקו".

הוורידים במצח התנפחו לי. כשהם מתנפחים אני חושש שאאבד שליטה ואעשה טעות שאצטער עליה. למזלי, אחד הבוגרים שהיה באוטובוס פנה לתלמיד ואמר לו: “הבחור צודק, לא מזהמים בפסולת את הטבע". לקול צחוקם של חבריו שהעירו הערות כמו “יאללה, מתאים לך לעבוד בזבל", ירד הצעיר וחזר עם השקית והפחית. לפני שירדתי מהאוטובוס העיר לי הנהג בקול חרישי: “הם השליכו זבל לאורך כל הדרך, אבל פחדתי להעיר להם".

ישבתי במסעדת "הדולפין" ששכנה על קו המים במפרץ נעמה. שתיתי קפה והבטתי על המים. כמה צעירות “צהובות" (כינוי לסקנדינביות) שינו את צבען בעזרת קרני השמש משוחות בטונה שמן, כמה נערים שכבו על הבטן, נעצו בהן עיניים חרמניות והחליפו דיבורים חרישיים וקריצות. מהמים יצאו חבריהם של הצעירים עם מסיכות ושנורקלים, אוחזים בידיהם שברי אלמוגים שהוציאו מהים. הם התקרבו ויצאו מקו המים בדיוק ליד השלט של רשות שמורות הטבע, שעליו כתוב “הוצאת אלמוגים מהמים אסורה בהחלט, העבריינים ייענשו כדין". שוב התנפחו לי הוורידים בצדי המצח.

“אתם קוראים עברית?", שאלתי והצבעתי על השלט. החכמולוגים השיבו שהים לא שייך לי ושהם רוצים את האלמוגים למזכרת. סימנתי להם להחזיר את האלמוגים למים. הם הביטו מהוססים זה בזה. אחד מחבריהם החרמנים ששכבו על החוף צעק “אל תשאלו אותו, מי הוא בכלל?". אותם ימים הייתי מסתובב עם אקדח (ברישיון), אבל הוורידים במצח עשו את שלהם. שלפתי את האקדח מהנרתיק בחלק האחורי של החגורה, דרכתי ויריתי שתי יריות באוויר. בני החבורה השליכו את האלמוגים למים ונמלטו תוך שהם צועקים שאני משוגע, ומה כואב לי - בין כה מחזירים את הכל לערבים, והוסיפו שיתלוננו עלי במשטרה. 

הצהובות נבהלו מהיריות, אבל הרגעתי אותן - תרגמתי להן את הדין ודברים והזמנתי להן בירות כפיצוי, וכיבדתי אותן בשני ג'וינטים עם גראס בדואי מחורבן שיהיה להן זיכרון חיובי מהדרום הפרוע. 
 

והנה הפואנטה: גם המלכלך וגם שוברי האלמוגים היו תלמידי ישיבות שהגיעו לשארם בהסעות של “התנועה לעצירת הנסיגה מסיני". הם זיהמו, פגעו בטבע, הציצו על שדיהן של הגויות - אבל את הנסיגה מסיני הם לא עצרו.