ההודעה התוקפנית של ליברמן נגד ארצות הברית: אירוע של פעם בשלושים שנים

הרבה זמן לא פורסמה אצלנו ידיעה רעה ועוכרת שלווה שכזו. ויש כאן הרבה ידיעות רעות. אם יש ראש ארגון או גוף ציבורי שזכאי לקבל בנות שירות לאומי ומסרב ב־2016 לקבל צעירות ממוצא אתיופי, מדובר באדם חשוך וגזען שראוי כי יודח מתפקידו, יעטה קלון על ראשו ויסתגר בביתו. ולא - נבויש כולנו כחברה. 

2. הודעת משרד הביטחון שהשוותה בין ההסכם שחתמו ארה"ב והמעצמות עם איראן להסכם מינכן, הייתה חריגה מאוד. למעשה, אינני זוכר כמותה בשלושת העשורים האחרונים לפחות, והסיבה פשוטה: משרד הביטחון הוא מאוד ממלכתי, מאוד מקצועי ולרוב חסין בפני עניינים פוליטיים. המשרד בעניין הזה מנותק בדלת זכוכית פשוטה מלשכת השר, שבדרך כלל גם היא נקייה מפוליטיקה מיידית, אם כי עוסקת בהחלט בפוליטיקה מדינית או ביטחונית. 

הודעות מהסוג שפרסם "משרד הביטחון" הן נדירות, ובדרך כלל יבואו מפי שר הביטחון עצמו בכנסים או בטקסים, כמו טקס סיום במכללה לביטחון לאומי, בנאום שנתפס כ"דירקטיבה" לקצונה הבכירה, או על רקע מטוסי קרב בטקס סיום קורס טיס. משרד הביטחון ויחידת הדוברות שלו מטפלים ברכש, בתקציב, בנכים ובמשפחות השכולות, במעבר לנגב, בבינוי, במחקר ובפיתוח בתעשייה הביטחונית, בביקורים מחו"ל ומעט מאוד בדיאלוגים האסטרטגיים. לשכת השר ויועץ התקשורת שלו עוסקים בפוליטיקה, בחילוקי הדעות עם ראש הממשלה, עם הצבא (אם יש) ועם אובמה או פוטין.

"הודעת משרד הביטחון", שניכר כי השר אביגדור ליברמן יזם אותה, ניסח אותה והורה להפיצה, לקתה בשתי טעויות: האחת - השימוש החריג מאוד בדוברות המשרד להודעה מן הסוג הזה. והשנייה - עצם ההודעה, ההשוואה להסכם מינכן והעיתוי שבו פורסמה (שולי ביקור הרמטכ"ל בוושינגטון ועיצומו של המו"מ על הסכם הסיוע על ידי ראש המל"ל והאלוף עמיקם נורקין בוושינגטון). 

את הטעות הראשונה אני מייחס ל"מחלות ילדות" של לשכת השר ושל המנכ"ל החדש של משרד הביטחון. אכן, "דוברות משרד החוץ", שאותה מכיר ליברמן היטב, כן מוציאה הודעות כאלה, להבדיל ממשרד הביטחון. על זה יתגברו כנראה ויפיקו לקחים (או שלא). 

באשר לטעות השנייה: אינני בטוח שמדובר כלל בטעות מבחינתו של ליברמן. הוא מספיק חכם ומנוסה ובוודאי רצה להדגיש בפני האמריקאים, בפני העולם הערבי (שלא אוהב גם הוא את ההסכם הזה) ובפני צה"ל את האי־נחת שלו מההסכם ואת האי־הסכמה שלו עם עמדת הרמטכ"ל, שלפיה בהסכם יש גם סיכויים לישראל. 

אל דאגה, חברים, גדי איזנקוט לא ישתנה וימשיך לומר בפורומים הנכונים את דעתו, שהיא עמדת הצבא. וזה בכלל לא נורא שיש ושיהיו פערים ואי־הסכמות בינו לבין השר שממונה עליו.
 

ככל שיעמיק בתפקידו ויאריך ימים בלשכתו, וייחשף יותר ויותר להיקפי שיתוף הפעולה עם ארה"ב, ילך ליברמן ויבין כי ארה"ב היא הנכס החשוב ביותר שיש לו בתפקידו כשר ביטחון. לא רק בגיבוי הבינלאומי ובזכות הווטו, לא רק בתקציב הסיוע הישיר ובתקציבים הנלווים לפיתוח וייצור "החץ" ו"כיפת ברזל", לא רק בשמירה על "היתרון האיכותי" של צה"ל באספקת פלטפורמות לחימה וחימוש מתקדם, ולא רק במחסני החירום האמריקאיים בישראל ובהסכמים על "רכבת אווירית" בחירום - אלא בעוד עשרות רבות של תחומי שיתוף פעולה שהינם קריטיים לביטחון מדינת ישראל. 

אני מעריך שבהדרגה ילך ליברמן ויהפוך יותר ויותר מ"סובייטולוג" ל"אמריקנולוג", ושרוח משרד הביטחון וצה"ל בעניין זה תשפיע עליו יותר מאשר ישפיע הוא עליהם. בכל העניינים האחרים יש מקום לקריאת תיגר ולרפורמות. 

3. שמחתי מאוד לקרוא השבוע את הדוח של "המשמר החברתי", שלפיו שמר ח"כ איציק שמולי ("העבודה") זו הפעם השנייה על המקום הראשון כח"כ החברתי ביותר.

שמחתי מכמה סיבות: הראשונה היא שעד לפני כמה שנים פוליטיקאים שנבחרו לכנסת לא "פרקו מזוודות" וראו במשכן ובעיקר במזנון ובאולפני התקשורת סוג של "עמדת המתנה" לתפקיד שר, סגן שר, ראש ועדה, שגריר או ראש הסוכנות, הבונדס, קק"ל וכו'.

שמולי, וכן כמה מעמיתיו ועמיתותיו במשכן מוכיחים כי ח"כ בודד, פעיל ובעל תודעת שליחות, שבא כל בוקר לעבודה ועוסק בחקיקה - יכול להשפיע מאוד ולהטביע חותם, לעתים אפילו יותר משר. שמולי מסמל את המודל ואת הכיוון בהיותו הח"כ החברתי ביותר זו השנה השנייה ברציפות. 

צריך לציין לחיוב גם את ח"כ חיליק בר, ח"כ מיקי לוי, ח"כ דב חנין ואת חברי סיעת מרצ, שהדוח מציין לחיוב. והרשו לי להוסיף בטור האישי שלי לרשימה גם את הח"כים גפני ויחימוביץ', ואת השרים ליצמן וכץ. 

הסיבה השנייה לשמחה שלי היא ההשפעה הגדולה של הרשתות החברתיות, של העיתונות הכלכלית ושל המחאה החברתית. הכנסת, שקידשה בעבר ענייני חוץ וביטחון, עוסקת כיום בענייני חברה וכלכלה, רווחה, בריאות ואיכות הסביבה. לכן מגיעה גם מילה טובה לתקשורת. פעם לא יכולת כח"כ לקבל ראיון אם לא היית תוקף (או משבח) את הפלסטינים, את המצרים או את צה"ל. 
 

בכנסת, מתברר, מתבצעת עבודת טורייה מפרכת וחשובה, שלא תמיד זוכה לכותרות ולבולטות, ומה שקורה בתקופה האחרונה - חשוב ומשמח. 

4. כשקראתי השבוע בצער עמוק את הידיעה כי מתחילת השנה נהרגו 24 פועלי בניין בתאונות עבודה, נזכרתי באבא שלי יעקב ז"ל. כשסיים את השירות בפלמ"ח ואת מלחמת העצמאות, נאלץ לעזוב את קיבוץ מלכיה כדי לסייע בכלכלת המשפחה והפך לטפסן בניין בסולל בונה. כשהייתי בן 6, אבא נפל מהפיגום בקומה הרביעית, כשבנה את הבניין הגבוה הראשון באלנבי מעל "פסאז' תמר". למזלו (ולמזלנו), הוא נחת על אמבטיית טיט, נפצע קשה והיה מאושפז כמעט שנה תמימה בבית לוינשטיין עם פלטינות במקום עצמות בחלקי גוף שונים - אבל חזר לצעוד על הרגליים. 

אני זוכר את הימים שבהם היינו נוסעים לבקר אותו, אני, אמי ואחי הקטן על ידיה, בשלושה אוטובוסים, שעתיים לכל כיוון, ואיך היינו שמחים על כך תנועה שאבא חזר לעשות. כשהחלים, עבר מיד להיות מ"בונה" ל"סולל", התיישב על מכבש הכבישים הגדול ועבר לסלול את כביש אילת־שארם א־שייח'. 

לפני שנה ביקשתי וקיבלתי מסולל בונה את "תיק העובד" של אבא. אין שם הרבה פרטים על התאונה, על האשפוז ועל השיקום, אבל יש הרבה דברים מעניינים אחרים (אולי אשתף בעתיד). 
 

תאונות עבודה אינן גזירת גורל. הן נובעות מרשלנות, מחיסכון או מחוסר מודעות - ואת זה צריך לעצור. חשוב שהתקשורת "מתלבשת" על התחום.

שבת שלום.