סוף־סוף יכולנו השבוע להחליף את "הבן של כולנו" במישהי שהיא הרבה יותר ראויה לתואר הזה. יש האומרים שלא במקרה שני ענפי הספורט שישראל מצטיינת בהם הם ג'ודו ושיט, או במילים אחרות: מכות וים. אבל בג'ודו, עם כל האגרסיביות שבו, יש גם המון נימוס וכבוד הדדי - שני דברים שחסרו בהתקפה המוזרה של שר הביטחון על האמריקאים בשבוע שעבר. אגרסיביות דווקא הייתה שם בשפע.

בשעה לא שגרתית ובדרך לא שגרתית שיגר אביגדור ליברמן טיל לא קונבנציונלי לעבר הממשל האמריקאי, רגע לפני שהוא עומד לחתום על הסכם הסיוע החדש והנדיב לישראל. ראש הנפץ הכיל את ההשוואה (שכבר הופכת לקלישאה) בין ההסכם עם איראן לבין הסכם מינכן 1938 ובמרעום הוטמן הנפץ הקטלני של אזכור השואה.

קשה היה להבין מהנוסח האלים מה עבר על מי שניסח את ההודעה באותו אחר הצהריים, או שהוא קם באותו בוקר על צד שמאל. באופן חריג בחר ליברמן להוציא את ההודעה בשם דוברת משרד הביטחון, גוף שמעולם לא הוציא הודעות בנושאים כאלה ובנוסח כזה. אולי חשב שזה יעמעם את הנופך האישי של המתקפה.

"תאונת עבודה", כך הגדירו את זה השבוע במשרד הביטחון, אבל איש לא היה מוכן להסביר מה גרם לשר, שמאז כניסתו לתפקיד מקפיד לנהוג כמבוגר האחראי, להתנגש בקיר במהירות כל כך מופרזת. אנשי לשכתו של ליברמן התחפרו בשתיקתם בנוגע לנסיבות הוצאת ההודעה, אבל נראה שהשר דילג הפעם על יועץ התקשורת המיומן שלו, שאלמלא היה בחופשה אולי היה יכול למנוע את התאונה הזאת.

ראש המוסד, יוסי כהן. בארגונו רואים את ההסכם עם איראן באור שלילי יותר מאשר בצה"ל. צילום: מרק ישראל סלם

בשעת פרסום ההודעה היה הרמטכ"ל גדי איזנקוט בדרכו חזרה לארץ מביקור מוצלח בארה"ב. התזמון הזה עורר כל מיני ניחושים, שלפיהם הודעת ליברמן הייתה כביכול תרגיל מנהיגות שכוון נגד הרמטכ"ל. זו פרשנות שמתעלמת מהיחסים הענייניים מאוד ששוררים בין השניים. שר ביטחון שרוצה לעשות תרגיל מנהיגות לרמטכ"ל עוצר לו מינוי מתוכנן של קצין בכיר ולא בועט בשותף האסטרטגי של ישראל. זה נכון במיוחד  כשמדובר ברמטכ"ל שבכל פעם שהוא חוצה את המסדרון בין הקומה ה־14 של המטה הכללי לקומת השר במשרד הביטחון - הוא רואה את גופות חללי פרשת הרפז מוטלות לאורך הדרך. איזנקוט הוא לא האיש שיקלע גם את עצמו לפינה כזאת.

איזנקוט מעולם לא הסתיר את דעתו על הסכם הגרעין עם איראן ובתבונה גם דאג לומר אותה בפומבי: "בצד הסיכונים יש בהסכם הזה הזדמנויות". הוא לא סבור שמדובר בשואה שנייה וגם לא במינכן 1938. כך אמר גם בביקור הזה למארחיו האמריקאים, שהתעניינו הרבה יותר בתפיסותיו בנוגע למלחמה בארגוני טרור וגרילה ולבניין הכוח של צה"ל. הצבא עוקב בדאגה אחרי ההתעצמות הקונבנציונלית של איראן ושדרוג מעמדה האזורי, אבל מרגיש שבנושא הגרעין הוא קיבל דחייה מבורכת של עשור.

לעומת צה"ל, המוסד קצת יותר מוטרד. גם הוא לא רואה בהסכם הגרעין עם איראן שואה, אבל כן רואה כיצד, במסגרת ההסכם, טהרן ממשיכה לפתח צנטריפוגות מתקדמות ויעילות שיאפשרו לה ב־2025 לזנק לפצצה במהירות של שבועות.

הראשון להיעלם

 

מי שנעדר באופן מפתיע מהדיון הזה הוא מר איראן, הראשון שזיהה את האיום הקיומי ממזרח, והיום נראה כמי שמוטרד הרבה יותר מהאיום התקשורתי. כמות השעות שהשקיע בנימין נתניהו במפגשים עם אנשי תקשורת בשבועות האחרונים שוברת גם שיאים אישיים שלו וגם שיאים אולימפיים של ראשי ממשלה אחרים בישראל. 

הסיפור המדהים שחשף עמיתי בן כספית על הפגישה שקיים בשבוע שעבר עם אנשי ערוץ 2 הוא תמצית סיפורו של נתניהו. שעתיים אחרי שהחלה הפגישה הוא קיבל פתק שבו נכתב כי ראש המוסד וראש השב"כ ממתינים לו בחוץ. ברוב רושם הקריא נתניהו את תוכן הפתק באוזני הנוכחים ואז פסק בזחיחות "שיחכו!" והמשיך בפגישה עוד 45 דקות.

הוא ביקש להרשים את העיתונאים שהיו בחדר כאילו הוא מחשיב אותם הרבה יותר מאשר את ראש המוסד והשב"כ. הבעיה היא שזה לא כאילו. כל הרמטכ"לים וראשי המוסד והשב"כ ששירתו תחת נתניהו, ויש 14 כאלה, עברו חוויות דומות, אלא שלרוב לא בנוכחות עיתונאים.

נתניהו. דווקא מי שמשווק עצמו כמר ביטחון נוהג בראשי המערכת כמי שיש לו משימה חשובה יותר מביטחון ישראל. צילום: רויטרס

כמעט כל ראשי הממשלה שהיו לנו, ולפחות כל אלה שאני זכיתי להכיר, ראו בעבודה עם הגופים ששומרים על הביטחון גולת הכותרת של העשייה שלהם. היו כאלה, כמו יצחק שמיר, שמכורים לקריאת החומר המודיעיני; היה יצחק רבין שירד לעומקה של כל פעולה צבאית מיוחדת; היה אהוד ברק שלא חשב אפילו לרגע לוותר על הפיקוד על צה"ל דרך משרד הביטחון; היה אריאל שרון שתמיד הכיר טוב מהקצינים את המפה ואת השטח; היה אהוד אולמרט עם תעוזה ואומץ שלא פעם הפתיעו את אנשי הארגונים החשאיים שתחתיו; לכולם היו גם חולשות ומשגים, אבל מעולם לא היה לנו ראש ממשלה שגרם לראשי מערכת הביטחון להרגיש שהם מפריעים לו.

באופן מפתיע, דווקא מי שמשווק את עצמו כמר ביטחון נוהג בראשי המערכת שלו כמי שיש לו משימה חשובה יותר מביטחון ישראל: הבטחת בחירתו מחדש. הכל מכוון לשם. בעיניו, המחיר הפוליטי של אי עשייה לעולם יהיה נמוך מהמחיר של תעוזה ועשייה, ולכהונתו יש תכלית אחת: להבטיח את הכהונה הבאה.

לכן, לכל אלה שמצפים לחידוש המבצעים הנועזים של המוסד כפי שהיו בימיו של מאיר דגן, לאלה המקווים שישראל תדע לעצור את הגרעין של איראן, ולכל אלה שמאמינים שבמלחמה הבאה יורו לצה"ל להביא הכרעה מהירה - יש תשובה אחת: "שיחכו!".