אחד הימים המבליטים יותר מכל את הפער הקיים בין "מדינת תל אביב" לשכנתה ממזרח, ירושלים, הוא יום תשעה באב. הפוסע באזור הכותל המערבי בלב לבה של מדינת ירושלים יבחין בעשרות אלפי מתפללים ומקוננים אחרי יממה ללא אכילה ושתייה, עטורי זיפי זקן וללא נעלי עור לרגליהם. חברו המתגורר במדינה הסמוכה יוכל לספר לו על מאות בתי קפה ומסעדות הנוהגות ביום הזה כביום רגיל. חוף הים הומה מתרחצים. בשבילם זהו עוד יום של קיץ חם.
דומה שבתל אביב לא רק שלא מציינים את היום הזה, אלא גם שמעו לא הגיע אליהם. גם אם יבקשו להבינו מתוך נימוס או סוג של אחווה ואכפתיות, יתקשו להזדהות איתו. זה לא עוד ביטוי לחברה רב-תרבותית, אלא שני עולמות.
גם מי שלא שומר את השבת, יודע להבין את ערכה החברתי והמשפחתי. בדרך כלל הוא גם יימנע מללכת בשבת לעבודה, ייתכן שאף יעשה קידוש בליל שבת, רעייתו אולי תדליק נרות לקראת שבת, ואף משפחתו תסב לסוג של סעודת חג או שבת. ביום הכיפורים ילדיו אולי ירכבו על אופניים בכבישים הריקים, וגם אם אינו מקפיד על הצום, הוא יודע להעריך את חשיבות מוסד חשבון הנפש לאדם בכלל ולעם היהודי בפרט. לא צריך להיות שומר מצוות כדי לחוג את ליל הסדר בפסח. עדות לכך היא הפקקים הארוכים בליל החג לקראת חצות, עת מאות אלפי משפחות מסיימות את סעודת הסדר ועושות את דרכן הביתה ברכב.
אבל כשמגיע תשעה באב זה נראה אחרת לגמרי. האחד אבל על כך שאין לו מקדש שבו יוכל לעבוד את אלוקיו בשמחה. כן, גם דרך קורבנות מן החי והצומח. האחר, לעומת זאת, מתייחס למחשבה הזאת כאל דבר נואל, שלא לומר פרימיטיבי. מה שעבור האחד הוא משוש השאיפות והחלומות שלמענו הוא מתפלל שלוש פעמים ביום - הופך לסיוט אצל האחר. כך שלא רק שאינו אבל ביום הזה, ייתכן שהוא אפילו שמח על המצב הנוכחי ואינו חפץ להמירו ולשנותו בשום תנאי.
אם נדמיין את עצמנו לרגע חיים במציאות אוטופית שבה העולם המוסלמי מכריז כי הוא מכיר בזכותו של העם היהודי על הר הבית ושמח לאפשר לו לבנות את בית המקדש כבימי קדם, לחלק אחד בתוכנו זאת תהיה התגשמות של חזון הנביאים בשעה שלחלק אחר תתווסף עוד סיבה (אחרי מחיר המילקי בברלין) לשקול ירידה מהארץ. מציאות זאת בעצמה היא סיבה טובה להיות באבל. על אובדן היכולת להבין מה חסר לחלק אחד של האומה ולכאוב את כאבו.
כל מדריך זוגי מתחיל יספר לנו שסודה של זוגיות נכונה נעוץ ביכולת לתקשר, ביכולת להבין זה את צורכי זה. תשעה באב בישראל של היום ממחיש את התוצאה של היעדר שיח זה. חכמינו אמרו כי לו היו יודעות אומות העולם כמה חשוב קיומו של בית המקדש עבורן, הן היו מושיבות לגיונות של חיילים כדי לשמור עליו מכל פגע.
אני לא יודע למה בדיוק התכוונו באמירה זו. אבל ודאי ניתן להסיק שתי מסקנות מההיגד הזה. האחת, בית המקדש אינו מקום חשוב ליהודים בלבד, הוא תורם לעולם כולו. המסקנה האחרת היא שהעולם לא מבין זאת, לא אז וכנראה גם לא היום. מה שחכמינו לא כתבו וכנראה גם לא שיערו שיקרה הוא שגם חלק גדול מהיהודים לא יבינו זאת. ועל זאת צריך להתחיל לדבר.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר