סיומה של המלחמה הקרה וקריסתה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הובילו לתקופה אופטימית ביחסים הבינלאומיים. נדמה היה כי השקפתו של הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה בדבר "קץ ההיסטוריה" מתממשת וכי ההיסטוריה האנושית, שאופיינה בעבר במאבקים בין אידיאולוגיות ודגמי משטר שונים, אכן הגיעה לקצה. מכאן והלאה, טענו האוחזים בגישה זאת, נחיה בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית תזכה לבכורה ברחבי העולם כולו בלי שהיא תעמוד בפני אתגרים אידיאולוגיים אחרים.

עם הכניסה למאה ה-21 ולמילניום השלישי, הובילו אירועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 לניתוץ התחזיות האופטימיות. באחת נראה היה כי תיאוריית “התנגשות הציוויליזציות" המנוגדת של הפרופסור האמריקאי למדע המדינה סמואל הנטינגטון, המחזיקה בהשקפה פסימית על המאבק בין עמים וציוויליזציות, מתאימה יותר לניתוח הזירה העולמית.

כך, טרם נמוג אבק מגדלי התאומים הקורסים, שינתה מדיניות החוץ האמריקאית את התנהלותה בחדות והחלה לפעול לאור עקרונות הניאו-קונסרבטיזם. השקפה זאת בדבר השימוש בעוצמתה הצבאית והכלכלית של ארצות הברית לצורך השלטת משטרים ליברליים דמוקרטיים שומרי זכויות אדם כאמצעי להפצת השלום בעולם מומשה לבסוף על ידי הנשיא בוש הבן בשתי מלחמות שקיים צבא ארצות הברית הרחק מאדמת המולדת – באפגניסטן בשנת 2001 ובעיראק בשנת 2003.

למלחמות אפגניסטן ועיראק היו שתי השלכות אזוריות חשובות. ראשית, הן הובילו להרס מאזן הכוחות במפרץ הפרסי ולעליית מעמדה של איראן, אשר זכתה מן ההפקר: הייתה זאת וושינגטון אשר ביטלה את האיום האידיאולוגי שהופעל על משטר האייתוללות ממזרח על ידי משטר הטליבאן באפגניסטן, ובהמשך, הסירה את האיום הצבאי שנשקף לטהרן ממערב על ידי משטרו של סדאם חוסיין בעיראק. כך, באמצעות ביטול עוצמתן של יריבותיה משכבר ובלא רכישת עוצמה צבאית חדשה, טיפסה איראן למעמד אזורי חזק ומאיים וכתוצאה מכך, להגברת האיבה ההיסטורית בין הסונה לשיעה.

השפעה נוספת, רחבה לא פחות, הייתה "המפץ" הדמוקרטי שהנשיא בוש הבן ביקש לחולל ברחבי המזרח התיכון, אשר פעל לבסוף, אך רק לאחר סיום תפקידו ותוך שהוא מתפתח לכיוונים מנוגדים מהמתוכנן.

ברק אובמה. צילום: רויטרס


צדק היסטורי

בחירתו של אובמה לנשיאות בינואר 2009 הפיחה רוח חיים בשוחרי השלום והחופש בעולם. "נאום קהיר" שנשא אובמה ביוני אותה שנה דיבר על הצורך בהפצת הדמוקרטיה וזכויות אדם בעולם הערבי והמוסלמי. “האביב הערבי", אשר פרץ כשנה לאחר מכן, ביטא את שאיפתם של רבים מתושבי האזור להחליף את המשטרים המדכאים במערכות שלטון פתוחות וליברליות יותר.
 
התפנית המדינית של הנשיא אובמה והימנעותו ממעורבות צבאית במזרח התיכון הובילו במידה רבה להידרדרות "האביב הערבי" לכדי משבר אזורי קשה, אשר במקום להוביל לשינוי המיוחל של "הפצת דמוקרטיה וזכויות אדם", גרם לתוצאות שליליות רבות. אובמה זנח את בעל הברית המצרי הנשיא מובארק, וכתוצאה מכך נכנסה מצרים לתקופה כאוטית שכללה שתי הפיכות; פעולות ארצות הברית והמערב בלוב הובילו בסופו של דבר לנפילת משטר קדאפי והתפרקות המדינה; בעקבות מלחמת האזרחים הפכה סוריה למדינה כושלת חסרת שלטון אפקטיבי, שבה בוחשים כוחות רדיקליים רבים – דוגמת המדינה האסלאמית, קבוצות מורדים חמושים, ולוחמי חיזבאללה - לצד מעצמות אזוריות ועולמיות - בתוכן טורקיה, איראן, ארצות הברית ובעיקר רוסיה.

המלחמה בסוריה גם גרמה למשבר הומניטרי מהקשים ביותר בעת המודרנית, שהוביל למותם של כחצי מיליון בני אדם. מדיניות ה"שב ואל תעשה" של הנשיא אובמה, שלא השתנתה גם לאחר השימוש של אסד בנשק כימי, תרמה רבות לגל הפליטים השוטף את מדינות אירופה. התוצאה האירונית יכולה להתפרש כמעין התהוות בלתי מכוונת של "צדק היסטורי": שכן אותה אירופה אשר יצאה מהמזרח התיכון בתום מלחמת העולם השנייה לאחר עשורים של עושק כלכלי של האזור ותושביו, נאלצת לקבל כיום לחיקה את צאצאי נשלטיה בעבר.

אירועי 11 בספטמבר הובילו להרחבת החדירה האמריקאית למזרח התיכון, לערעור מאזן הכוחות האזורי ולהתפרצות "האביב הערבי". ואולם ההשלכות של התקפות הטרור לא הצטמצמו לתחומי המזרח התיכון. נראה כי הניסיון להפיץ את הדמוקרטיה הליברלית בעולם הערבי־מוסלמי לא רק שלא צלח, אלא במידה רבה ניתן להצביע עליו כאחד הגורמים שמובילים בסופו של דבר לדעיכת ערכים אלו בעולם המערבי עצמו.

"החורף המערבי" המתפתח בחצי הכדור הצפוני – העשיר, הדמוקרטי והחופשי ברובו - מאופיין בתנועה ליברלית מקיפה הזולגת לכיוון ימני־פאשיסטי ושמאלי אנטי־גלובלי. המצוקה שבה מצויה הדמוקרטיה הליברלית המערבית גורמת לערעור הסדר הקיים, כפי שבא לידי ביטוי בעליית כוחות הימין ומפלגות שונאות הזרים באירופה, ובברקזיט, עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי. הדי המפץ חצו גם את האוקיינוס לכיוונה של ארצות הברית, והם מתבטאים במאבק רווי השנאה בין הכוחות הנצים בבחירות לנשיאות ארצות הברית.
מצב מאתגר במזרח התיכון. צילום: רויטרס


כוח הרשתות

להשלמת התמונה ראוי להתעכב על שני שינויים חשובים נוספים בזירה הבינלאומית. הראשון הוא העלייה בחשיבות שחקנים לא מדינתיים בזירה הבינלאומית. ארגוני טרור, דוגמת ארגון אל-קאעידה שהוציא לפועל את מתקפות הטרור של 11 בספטמבר על השלכותיו הרבות, והמדינה האסלאמית והדגם המדינתי הקדם-תנ"כי שהיא הקימה; וכן יחידים - דוגמת ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר ההדלפות "ויקיליקס", שהמידע שהוא שחרר הוביל למתח ביחסי ארצות הברית עם רבות מידידותיה, ואדוארד סנודן, מדליף המידע הסודי על תוכניות המעקב של הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית, שהשפיעו על תהליכים במדיניות החוץ של ארצות הברית ולאחרונה גם בפוליטיקה האמריקאית עצמה.
 
השינוי המשמעותי השני הוא המעבר מתקשורת מסורתית, אטית ומפוקחת לתקשורת חדשה, מהירה ופתוחה לכל. אירועי "האביב הערבי" באזור הוכיחו כי לרשתות החברתיות היכולת לרתום קהלים רבים להתקומם ולהפגין ואף להוביל לנפילת משטרים. ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה גילה כי משטרים יכולים גם הם להשתמש ברשתות החברתיות לצורך שימור שלטונם. כך לדוגמה רתם הנשיא ארדואן את ההמונים להגן על שלטונו באמצעות שידור וידאו בזמן אמת.

חזרה למזרח התיכון מלמדת כי האזור, שנוהל במאה השנים האחרונות לאור הסכמי סייקס פיקו ועל בסיס עקרונות מדינות הלאום האירופיות שהתפתחו לאחר חתימת הסכם וסטפליה בשנת 1648, כולל כיום אזורים רבים שהם חסרי משילות - בסוריה ובעיראק, בלוב ובסיני, הוחלפו מנגנוני המדינה הכפויים במנגנונים קדם־מדינתיים או א־מדינתיים המערבים שלטון כנופיות והפעלת טרור נורא כלפי האזרחים.

במאה הקודמת התקיימו שלוש מלחמות שהובילו לשינוי מערכתי – מלחמות העולם הראשונה והשנייה והמלחמה הקרה. אף שהמאה הנוכחית עדיין בתחילתה, היא תזוהה ככל הנראה עם מתקפות הטרור של 11 בספטמבר שהיו מצומצמות מבחינת היקף ההרס ומספר ההרוגים, אולם שטף האירועים והשינויים שהתרחשו לאחריהם הפכו את העולם למקום שונה, ובמידה רבה מסוכן הרבה יותר. 
 
מדינת ישראל, היושבת באחד האזורים המעורערים והמאתגרים ביותר בעולם, נדרשת אם כן לכלכל צעדיה בתבונה; עליה להשקיף אל הזירה העולמית בראייה היסטורית רחבה, הבוחנת את השינויים ארוכי הטווח שעשויים להשפיע על ביטחונה הלאומי. בהמשך תצטרך ירושלים להתאים עצמה למציאות החדשה ולפעול לאורה.
 
הכותב הוא גיאו-אסטרטג, מומחה לביטחון בינלאומי והמזרח התיכון, מרצה לקבלת החלטות במדיניות חוץ במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת חיפה