חמש ושלושים בבוקר התריע השעון המעורר. שרה שטרן עוד פעם השיגה את הגולם. כבר שנים השעון הביולוגי שלה מדויק יותר. מהמטבח היא חזרה לחדרה, ומעכה את ראשו המתכתי. היא התיישבה בסלון ולגמה מכוס התה החזק שהמתיקה בשלוש טבליות סוכרזית. מול מראת האיפור שעל השולחן הסלוני היא הטיבה את פניה במשך שעה ארוכה. מרחה את שפתיה בליפסטיק אדום עז, פידרה את לחייה, ניפחה בתנועות מסרק מהימנות את שערה הסגול, וצבעה את גבותיה בעיפרון שחור. לאחר מכן התקשטה באחת מאין ספור שרשראות האבן שלה, ענדה עגילים תואמים ויצאה מביתה עם עגלת קניות ישנה, עמוסה לעייפה בניירות, חשבונות חשמל ומים ויומנים ישנים, שבהם רשומים חובותיהם של לקוחותיה הקבועים, שרובם כבר אינם בחיים. כשלגופה שמלה מנומרת נצחית, אחת מני רבות בגרדרובה שלה, פסעה את 50 המטרים המפרידים מדירתה ברחוב אחד העם לבית הקפה הוותיק שברחוב שיינקין.   

*** 
עבור שרה היה זה תחילתו של יום לא שגרתי. התאריך הוא 12.6.2015, יומו האחרון של "קפה תמר", שנוסד בשנת 1941, ושאותו ניהלה ביד רמה החל מ־1963. יום־יום משבע בבוקר עד שמונה בערב, שישה ימים בשבוע, כמעט ללא ימי מחלה, עמדה שרה מאחורי הקופה הרושמת ורדתה בבאי הקפה בקולה המחוספס מעשרות שנות עישון ובשפתה המחוספסת אף יותר. 

***
ההחלטה על הסגירה לא הייתה שלה. לו הדבר היה תלוי רק בה הייתה נשארת בקפה עד נשימתה האחרונה. היו אלה בנותיה שקיבלו את ההחלטה הכואבת והצודקת. שרה חצתה את שנתה ה־90, ובחודשים האחרונים כבר לא הייתה במיטבה. הגוף הבולדוזרי שלה, הקוזקי, נחלש מאוד, אם כי עוד איכשהו תפקד. עדיין הייתה מצליחה לפסוע בין שולחנות הפורמייקה הירוקים כשסמרטוט שולחן לא מש מידה. עדיין עמדה זמן לא מבוטל מאחורי הקופה הרושמת הישנה. אבל מחלות זקנה תקפו אותה יותר ויותר, ופעם אחת נאלצה להתאשפז מספר ימים בבית חולים. אבל עם כל בעיות הגיל היא לרגע לא איבדה מחיוניותה ומהכריזמה המתפרצת שלה. לרגע לא שכחה את מי היא אוהבת יותר ואת פרצופו של מי מלקוחותיה הקבועים, שהלכו והתמעטו עם השנים, היא לא סובלת. למזלי נמניתי עם אלה שאהבה. תמיד קיבלה את פני בחום. ולא שלא היו בינינו תקלים או קצרים פה ושם. אחרי הכל החיכוך היה יומיומי. "קפה תמר" היה ביתי הראשון, שעות רבצתי לצדה של שרה ולצד חברי שם. מבחינתי, היא הייתה כמו סבתא ואשת סוד מעוררת השראה. בשנים האחרונות כתבתי לא מעט עליה ועל בית הקפה. שניים מהסיפורים בכיכובה כרוכים בספרי "בסמטאות". בין היתר כיניתי אותה "הקיסרית האחרונה". הקיסרית האחרונה, אגב, יהיה שמו של סרט דוקומנטרי שיזמתי עם הבמאי והצלם רונן עמר. הוא תיעד אותה ואת יושבי המקום בשש השנים האחרונות שלפני הסגירה. בימים אלה אנו עורכים את החומר הרב שנצבר.
***
בכניסה המתינו לה מספר עיתונאי פרינט, אינטרנט וצוות טלוויזיה. "כולכם משוגעים!", קראה לעברם בחצי חיוך. דבר הסגירה פורסם לפני כן בהודעה רשמית של המשפחה. המונים פקדו מאז ההודעה את שערי בית הקפה. לקוחות ותיקים מעשורים שונים הגיעו לקבל קצת "קפה תמר" אחרי שנים רבות של היעדרות. במהלך יום הסגירה הגיעו מאות. שרה הייתה נרגשת מכל ההמולה ומחגיגת הפלאשים. אני והחבר'ה הקבועים פצחנו בשירי פלמ"ח שריגשו אותה לא פחות. שעות רבות היא עמדה במקומה הקבוע מאחורי הקופה והצטרפה לשירה הגדולה. בצעירותה שירתה בצבא הבריטי, שימשה כנהגת ג'יפ במצרים. לאורך השנים שמענו ממנה אין ספור סיפורים מעברה הרחוק בצבא, והרחוק יותר, ילדותה במושב נהלל. תמיד התגאתה במקום לידתה, תלי תלים של שבחים הרעיפה על המושב המפורסם. באותה מידה של נוסטלגיה צרופה, ואולי אף יותר, תיעבה את ההווה, הפיצה דברי נאצה על כל מה שמתרחש היום במדינה ובעיר. לא הייתה לה מסננת, עבדה בלי פילטרים, את כל אשר על לבה אמרה במילים נוקבות המתובלות באינסוף קללות. חלומי היה להפגיש אותה עם מתי המקלל, בעל החמארה משכונת פלורנטין, שהוא פחות או יותר בן דורה, ולבדוק בזמן אמת למי מהם לשון ארוכה ומשתלחת יותר.
שרה: "עוד פעם באת!? אתה עוד לא מת?"
שאול ביבר (ממקימי הלהקות הצבאיות): "אני עוד ארקוד על הקבר שלך!".
שרה: "תשכח מזה, חתיכת אידיוט, אני אשתין על שלך הרבה לפני!".
***
בחייה הארוכים ידעה שרה לא מעט אסונות. אמה נפטרה בלידת אחיותיה התאומות, כששרה רק בת 12. עד יומה האחרון לא הפסיקה להזכיר זאת מול פניהן המתכרכמות של האחיות, ובכלל. כשהייתה מדברת עליהן לא חסכה מאיש את האינפורמציה כי "הן הרגו את אמא שלי". יחד עם זאת, התאומות, שהעריצו ודאגו לה מכל הלב, הגיעו לפחות אחת לשבוע לבקרה בבית הקפה. בן דודה נהרג בצעירותו מפליטת כדור. בעלה נפטר בגיל 40. ושיא השיאים - בנה נהרג בזמן שירותו הצבאי. את שלל האסונות היא לא הפסיקה להזכיר. רק את מות הבן נצרה בלבה, סירבה לדבר על כך למרות התחנונים שלי ושל רונן עמר. לא מאחורי המצלמה ובטח שלא מולה. פשוט השתיקה אותנו כשניסינו לדובבה לנגוע בנושא.  
***
החברים הקבועים ידעו שהסגירה מונפת כחרב מעל הראש הרבה לפני שהמשפחה הוציאה הודעה רשמית. היו לא מעט שיחות בעניין סביב שולחן הפרלמנט. כולם ללא יוצא מן הכלל, גם אלה ששרה סלדה מהם ולא חסכה מהם את פניניה, חששו לגורלו של הבית שהולך להיחרב, כמו גם לגורלה שלה.  
לקראת שמונה בערב, דקות לפני הנעילה הסופית של דלת בית הקפה, עמדנו החברים ואני ושרנו את "התקווה", כשדמעות חונקות את גרוננו. יצאנו מחלל בית הקפה ועמדנו על המדרכה, כולם עם מצלמות, מנציחים את שרה הנועלת את השער. היא הסתובבה אלינו, הניפה יד בביטול, קראה לנו "פסיכים" ושאר קללות באידית. מחאנו לה כפיים ונפרדנו ממנה בחיבוק. משפחתה ליוותה אותה לדירתה הסמוכה. 
שלושה חודשים לאחר מכן שרה שטרן החזירה את נשמתה לבורא. מצטרפת לקרוביה שהסתלקו בטרם עת ולעשרות לקוחותיה המתים, בהם חברנו היקר השחקן עמוס לביא, הסופרים יורם קניוק ושלמה שבא, האמנים אורי ליפשיץ ומאיר פיצ'חדזה, המוזיקאי שמוליק קראוס ועוד רבים וטובים. היום יום השנה למותה. יהי זכרך ברוך, שורקה שלנו. אוהבים אותך לנצח.