בת 15 הייתי כשיצאה לפועל תוכנית ההתנתקות שבמסגרתה פונינו מביתנו. 28 שנים לאחר ששלחה ממשלת ישראל את הורי להתיישב ברצועת עזה, החליטה הממשלה על נסיגה חד־צדדית ממנה בלי להסביר את הסיבה לכך, ובלי להראות תהליך מדיני הגיוני שההחלטה הזאת מובילה אליו. 

כשמונה חודשים לפני יציאתה של התוכנית לפועל, כשאריאל שרון, ראש הממשלה דאז, החל להעלות את העניין להצבעות ולדיונים ממשלתיים, היה ברור לכולנו שאין סיכוי שתוכנית כזאת תצא לפועל, וכפי שדיונים על יהודה ושומרון, רמת הגולן וגוש קטיף עלו לכותרות וירדו מהפרק בעבר - גם הפעם מדובר בסיפור שבקרוב יחלוף.

התחושה שזכורה לי בתור נערה צעירה היא שכל עוד אין הסבר מוצדק למהלך, אין סיכוי שהוא יקרה. הייתה לי אמונה גדולה במדינה, בהנהגה ובעם בארץ. תפסתי את החברה הישראלית כחברה הוגנת, איכותית וטובה, הנאמנה לערכים שהיא חורתת על דגלה. ההודעה על ההתנתקות התקבלה ללא דיון בקבינט הביטחוני וללא שיתוף הצבא בהחלטה הגורלית. לאחר התנגדויות רבות בליכוד, החליט שרון להעביר את הדיון להצבעה של מתפקדי המפלגה, והצהיר שיקבל את תוצאותיה - תהיינה אשר תהיינה. ב־2 במאי 2005 הצביעו 59.9% ממתפקדי הליכוד נגד ההתנתקות. נשמנו לרווחה, אך לא להרבה זמן. כחודש לאחר מכן העביר שרון בכנסת את חוק ההתנתקות בטענה שערך בו כמה שינויים, ושמדובר בפשרה לתוכנית שהוצגה. חוק ההתנתקות עבר בכנסת. 

הייתי ילדה תמימה, אני יודעת. אבל גם אחרי שהחוק עבר, וגם אחרי שארזנו את תכולת הבית בארגזים, ואפילו בימים אחרי המעבר לבית הארחה בחפץ חיים לאחר שפונינו מביתנו - חיכיתי. אז לא ידעתי להסביר למה חיכיתי. היום, 11 שנים אחרי, אני מבינה שחיכיתי לצעקה. לצעקה שתבוא - לא מהימין - מהעם. מכל מי שחושב שזו החלטה שגויה וגורלית למדינת ישראל. וגם ממי שחושב שזו החלטה נכונה וטובה, אבל מבין שיש פה אנשים שמשלמים מחיר כבד לטובת מהלך מדיני. צעקה שתאיר זרקור על כל השגיאות שנעשו, על ההחלטות הלא דמוקרטיות שהתקבלו, ועל אופן הטיפול במפונים.

התקופה שלאחר ההתנתקות הייתה לא פשוטה עבורי ועבור שאר המפונים. הייתה חוויה חזקה של משבר אמון ושל בגידה מצד המדינה. מגיל קטן חונכנו על ערכים של אהבת העם והארץ, על אהבת המדינה ועל תחושת שליחות למענה. אך המסר שקיבלנו גרם לנו לחשוב שאולי אנחנו רוצים להקריב כל כך הרבה בשביל מדינה שלא ממש סופרת אותנו. שמוכנה לנטוש אותנו, את הערכים שלנו ואת כל מה שכבר הקרבנו, בלי לקיים אפילו מהלך דמוקרטי מסודר. שאנחנו לא ראויים כנראה אפילו לזה. 

המשבר היה קשה, אבל בניית האמון מחדש הייתה הכרחית עבורי. הבנתי שהערכים שעליהם קמה ישראל לא השתנו - מה שהשתנה הוא שההנהגה הרשתה לעצמה לזייף בעולם הערכים שאליו היא מחויבת, ואת הזיוף הזה צריך למנוע. במהלך השנים הבנתי עד כמה חשוב טיפוח הערכים הסולידריים בחברה הישראלית, עד כמה חשובה הגאווה הלאומית שלנו, הביטחון שלנו, ואיך הצבא והמדינה הם הכלים שעוזרים לנו לבטא ולחיות את הערכים האלה, גם אם יש זיופים קטנים מדי פעם בהנהגה. הבנתי שאנחנו העם והאחריות על שמירת הערכים חלה עלינו. אף שיש הנהגה שמקבלת את ההחלטות - אנחנו אלה שצריכים לשמור שהיא תזכור לשים את הערכים החשובים באמת בראש סדרי העדיפויות. 

***

תשע שנים מאוחר יותר שילמתי עוד מחיר כבד. במהלך מבצע צוק איתן נהרג סגן הדר גולדין, שהיה אמור לעמוד איתי מתחת לחופה חודש לאחר מכן. הדר נהרג במהלך הפסקת האש וגופתו נחטפה על ידי חמאס. לאחר 48 שעות שבהן היה מוגדר כחטוף, הגיעה אלינו משלחת צבאית שכללה את הרב הצבאי הראשי ואת ראש אכ"א. הם ישבו איתנו, פרשו מולנו את הממצאים והסבירו שהוחלט להגדיר את הדר כ"חלל", ושההחלטה הזאת קריטית במלחמה הערכית מול חמאס, מכיוון שבכך אנו מונעים מהם לקבוע מחירים גבוהים עבור החטופים. 

בהחלטה לא פשוטה החליטה המשפחה לקבל את הכרעת הצבא, לאחר שקיבלה התחייבויות מהגורמים הרלוונטיים שהמדינה לא תנוח ולא תשקוט עד שתביא את הדר לקבר ישראל. 

בימים אלה אנו מציינים שנתיים לנפילתו של הדר, שהיה בעיני מי שהכיר אותו סמל לגבורה ולערכים עוד בחייו. הוא הותיר אותנו עם משימה להחזיר את הגאווה הלאומית למדינת ישראל, ולגרום לה לעלות רמה ולהיות איתנה יותר מול האויבים שלנו. במשך כמעט שנתיים מדברת משפחת גולדין על שינוי המשוואה, על הערכים שבשמם קמה מדינת ישראל, הערכים שבשמם חיילים יוצאים למלחמה - קולקטיביות לאומית והבנה שאין לנו ארץ אחרת. הדרישה היא שישראל לא תתכופף מול חמאס ותשלם מחירים כבדים שרק יעודדו אותו להמשיך ולחטוף עוד ועוד חיילים, תעמוד איתנה לנגדו ותכתיב את המחירים שחמאס ישלם. 

מדינת ישראל עמדה למבחן הערכים הזה כאשר תכננה לחתום על הסכם הפיוס עם ממשלת טורקיה. אך ההנהגה זייפה בבחירת הערכים שאותם היא שמה לנגד עיניה, תוך זלזול בהליכים דמוקרטיים בסיסיים. היא כנראה תעמוד מול מבחן נוסף כשתצטרך לחתום על הסכם דומה עם מצרים. הסכמים אלה חשובים לכל הדעות, אבל אם ראש הממשלה ידחה את הניסיונות להשבת הבנים שיצאו בשליחותה של המדינה ומוחזקים עדיין ברצועת עזה בתירוצים שמסירים מהמדינות האלה את האחריות ואת הקשר לארגוני הטרור ולרצועה - הרי שמבחינתי חזרנו לנקודה דומה שהתרחשה לפני 11 שנים. נקודה של זיוף ערכים. 

רק שכאן הבגידה, האדישות וחוסר האכפתיות אינם מופנים לעבר אוכלוסייה מצומצמת של 8,000 איש, אלא לכל חיילי צה"ל והמילואים בעבר, בהווה ובעתיד, אשר יוצאים למלחמה כדי להשיב לעם את הגאווה הלאומית. שיוצאים להראות שאין לנו ארץ אחרת ומאמינים שבמדינה הזאת קשורים בניה בטוב וברע, ולכן המדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותם הביתה. ואם המדינה לא עומדת במחויבות הטבעית שלה ולא עושה את מרב הניסיונות לדאוג לבנים ששלחה לשדה הקרב - אז יש פה בעיה ערכית. 

מי שמחויב לעמוד מולה ולהזכיר לה את הערכים האלה, מי שמחויב להרים עכשיו את קול הצעקה - אלה אנחנו - העם שחי פה, שנלחם פה ושרוצה לחיות פה בשלום. ואם אנחנו משאירים את המטרה של החזרת הבנים בידי שתי משפחות בלבד - הפסדנו במלחמה על הערכים שלנו. 

"אל ארץ צבי,

אל דבש שדותיה,

אל הכרמל והמדבר

אל עם אשר לא יחשה

שאת בניו לא יפקיר לזר"