כמעט תשע שנים, שלוש פעמים בשבוע, הבוקר מתחיל ב־5:05. ב–5:13 אני כבר מחוץ לבית, בדרך למערכת. ב–5:34 מתחילים לעבור על העיתונים, כל אחד בכיסא הקבוע שלו: שלי הוא הראשון משמאל, אברי לידי, תום תמיד יושב בראש השולחן. 

הוא הקדים אותי בחודש כשנכנס כתחקירן חדש, הרבה לפני שהיו לנו ילדים ומשכנתה ואג׳נדות. בשנים האחרונות הוא כבר עורך. מי שנשאר ועושה עבודה טובה מתוגמל, כי ככה קארמה אמורה לעבוד בעולם מתוקן. זה לא תמיד קורה בפועל. בניגוד להרבה מערכות אחרות, במיוחד כאלה שתובעות השכמה מוקדמת מדי ועבודה סביב השעון והשבוע, הוא נשאר, ובמקביל למשפחות שבנינו כל אחד בביתו, נוצרה לנו משפחה אלטרנטיבית ברחוב הברזל ברמת החייל. זאת קלישאה אבל זה נכון. במדינה שבה יותר מ–70% מהעובדים מעידים על עצמם שהם אינם מעורבים רגשית במקומות העבודה שלהם, זאת זכות גדולה להיות במערכת שבה אנשים מגיעים כדי להישאר. 

אולי בגלל השעות, התגבשה לה מין אווירת מילואים ושותפות גורל. מין המתקת סוד משותף שאנשים שלא מתעוררים בשעות האלה וצריכים לדבר שעתיים ו–40 דקות על נושאים - מראש הממשלה ועד גינת–התבלינים–שאפשר–להקים–על–קיר–הבית–שלכם–בפשטות–ובמחיר–נהדר - לא יבינו. תשע שנים, שלוש פעמים בשבוע, 5:34, אנחנו יושבים זה ליד זה ומפהקים על עיתוני הבוקר. 
בסרטים תמיד רואים מערכות של תוכניות טלוויזיה פועלות במין נמרצות מעוררת השראה כזאת, חתירה אינסופית לסקופים ואייטמים. ב־5 בבוקר אנחנו, המין האנושי, צריכים את ההרגלים שלנו. אנחנו רוצים לפתוח את הבוקר עם אותו העיתון ואותה הגרפיקה המוכרת והידועה לנו. אנחנו רוצים לנחש את הכותרות עוד לפני שראינו את העמוד הראשי. אנחנו מעדיפים את הקפה שלנו באותה השעה, באותו הטעם ומקיפים את עצמנו באנשים שיודעים מתי קמנו הפוכים ומתי כדאי ' להניח לנו להתעורר בקצב שלנו. ארבע שעות אחר כך נתווכח, לפעמים בעצבים, על מה מעניין ומה לא מעניין את הקהל, אבל ב–5:34 אנחנו בשקט. כל חוליה כזאת בבוקר שתשנה את טיבה מבשרת רעות על המשך היום, כי יחד עם ההרגלים מגיעות גם האמונות התפלות. הכל צריך להיות במקום. הלב לא יכול לשאת שינויים קיצוניים מדי בכאלה שעות. 
תשע שנים ביחד, ועכשיו הוא עוזב. זה עונה להגדרה של שינוי קיצוני. אחרי כל כך הרבה זמן הוא יודע בדיוק אילו נושאי שיחה ידליקו לי ניצוץ ועל אילו אייטמים הוא ייאלץ להילחם איתי. אחרי כל כך הרבה שנים הוא יודע בדיוק איך הוא צריך לשווק ליין אפים לאברי ובאילו מילים הוא ישתמש כדי למכור לי אותם. הוא מכונה לייצור תוכניות, ועדיין כל אחת שונה מהאחרת. עכשיו הוא כבר ישתמש במיומנות הזאת במקום אחר. מי צריך אותו בכלל?
ברמה הלאומית אני מניחה שאף אחד לא ישים לב, גם לא צופינו הקבועים. זה גם לא הנושא הכי חם לדבר עליו השבוע, עם כל הכבוד לתום. אבל ברמה האנושית, ככל שאנחנו מתבגרים קשה לנו יותר לוותר על ההרגלים שלנו ולהתרגל לכאלה חדשים. אפילו אם הם טובים עבורנו ותהליך ההסתגלות עצמו מפעיל לנו את המוח. כמו הכלב שלי, אני אוהבת את הכרית הישנה והמעופשת שלי עם הריחות שאני יודעת בדיוק מאיפה הגיעו והגבשושיות והשקערוריות שהגוף שלי בעצמו יצר, כדי שהכל ירגיש כמו בית. 
תום הוא לא כרית, אבל הבנתם את העיקרון. יצירת מערכות יחסים חדשות במקום העבודה נותנת הרגשה של החיבוק הזה במסיבות לאנשים שאנחנו לא מכירים ואנחנו לא בדיוק יודעים מאיזה צד הם יגיעו והאם גם תהיה נשיקת לחי מנומסת, ומפה לשם זה נראה כמו ריקוד מביך ומגושם. כמה מסיבות אחר כך זה מסתדר, אבל עד אז אתה רוצה למות.
ומה פתאום אנשים צריכים להמשיך הלאה? מה העניין הזה עם רענון וכיוונים חדשים? אבא שלי עבד 40 ומשהו שנה בתעשייה האווירית והיה לו יופי. לא השתעמם לרגע. היום, אם לא דילגת עד גיל 40 בין חמישה מקומות עבודה שונים, אתה נחשב תקוע. אני אוהבת להיות תקועה, זה חלום מבחינתי. מסכנים, הם יצטרכו לגרש אותי במטאטא מהעבודה שלי. 
אז תום עוזב, ואיתו גם הולכים רן ושגיא, וההרגשה היא קצת כאילו המשפחה מתפרקת בו־בזמן שמשפחה חדשה נוצרת, וזה עצוב ומרגש בו־זמנית. חברים שלי הולכים ואנשים מסקרנים מגיעים, ומכל האמביוולנטיות הזאת אני רק רוצה שתהיה כבר שוב שגרה -  חדשה, אבל שגרה. העובדה שגם הכל קורה סביב ראש השנה, בכלל הופכת את האירוע לפרק של “פרפר נחמד", שמבקש ללמד את הילדים על התחדשות והסתגלות. איפה עפרה חזה שתשיר על חג האסיף? 
אין לי ספק שהמעברים האלה, עבורם ועבורנו, יהיו חלקים ונהדרים. שינוי תמיד הרבה יותר מפחיד כשנמצאים לפניו מאשר ברטרוספקטיבה. לפעמים גם כשמרגישים שלא צריך לשנות כלום כדאי לצאת מאזור הנוחות כדי לגלות עולמות חדשים, אבל בינתיים אני בשלב הנשימות העמוקות, כי חבר שלי עוזב למקום עבודה אחר, ואני כבר לא אראה אותו שלוש פעמים בשבוע. אוף, אני מקווה שישמרו לי על הכיסא הראשון משמאל