ברשימת הסרטים שלא משנה באילו נסיבות אתה נתקל בהם ומיד הופכים אותך לחטוף מרצון ולקורבן תסמונת שטוקהולם קולנועית, נמצא "היום השלישי" בין עשרת הגדולים, אם לא בחמישייה הפותחת. 

למי שמושג הסרטים המהפנטים - שלעתים נדירות הם יצירות מופת חד־פעמיות מאת גאוני קולנוע - אינו נהיר לו די צורכו, מדובר לרוב במפלצות גדולות ועתירות תקציב, המספרות סיפור הרפתקאות פשטני בשפה בומבסטית ובעזרת אפקטים ויזואליים עדכניים ביותר, שאינם מוותרים כליל על עלילה אלמנטרית לטובת פנטזיה אורקולית המגדירה את הרף מאלומת האור הראשונה המוקרנת על המסך, והמלווה בצליל רווי Subwoofer הגורמת לקהל באולם לחוש צמרמורת בפיפי. לא מזיק כמובן אם בשוט הראשון נכנסת משחתת גלקטית מגגו של הפריים הרחב, מפרספקטיבה שממנה נראה כדור הארץ קורבן תמים של תרבות חייזרים אכזרית או של מטאור בגודל גרמניה השועט אל עבר ניו יורק או וושינגטון, לעתים שתיהן גם יחד. 
נתקלתי בתופעה המרתקת הזאת כאשר דינוזאורים גדולים - כמו טרילוגיות פלוס כ"פארק היורה", "מלחמת הכוכבים" ו"משימה בלתי אפשרית", או סרטים חד־פעמיים כ"ארמגדון", "היום שאחרי מחר", "אייר פורס 1" ו"סופה מושלמת", ואפילו היצע צנוע יותר הנשען על אינטראקציה אנושית, כמו סרטי "מת לחיות", "נשק קטלני", "ג'ייסון בורן", "אינדיאנה ג'ונס" ואחרים - החלו את מסע התנועה הנצחית שלהם בערוצי הפרימיום בכבלים, לפעמים בתדירות של שש פעמים בשבוע. כדי לחדד יותר את הקביעה שאני מנחש שאינה זרה לכם, לא צריך לומר יותר מאשר שבסרטים הרועשים מסדרת "הרובוטריקים", לא מוכמן הדנ"א הסודי המשעבד את הצופה וממגנט אותו למסך. מצד אחר, סרטים מז'אנרים מגוונים, כמו "וויאט ארפ", סדרת "אושן" ו"ג'יימס בונד" הטובים, ניחנו באותו סם ממסטל העובד על אנשים כפי ש"קטניפ" עובד על חתולים. 

מכיוון שניסיתי פעם להגדיר את התופעה האלכימית הזאת ברשימה מנומקת ומעמיקה ועל סמך שיחות עם חברים ובני משפחה, הסתבר שזו אינה סטייה נפשית חמורה שלי בלבד, רבים מבני שיחי ידעו על מה אני מדבר. גם הם אינם יודעים להסביר במדויק מדוע לא משנה איפה ומתי במהלך הסרט הם נתקלים ב"ארמגדון" - ברוס וויליס היורה בבן אפלק על אסדת הקידוח או במבדקי האסטרונאוטים - מה שתכננו לעשות באותו זמן התאייד כלא היה, והם ישבו כבולים כמו מי שסובלים מבעיות מוטוריות חמורות ויצפו בסרטים הללו עד הסוף. 
לא משנה שהללו קיימים בספריית ה־DVD והבלו–ריי שלהם בגרסאות הבמאי, המפיק ונערת התסריט - הלך עליהם. המעט שהעליתי בניסיון לנתח את התופעה אינו מספק, אך עוזר להבין אותה: מכיוון שמדובר בסרטים יקרים המגיעים לבתי הקולנוע בקול תרועת חצוצרות ורעם תופים, ותקציבם המגלומני ניכר בכל פריים, לראות אותם בבית בחינם פעם אחר פעם, מזכיר לחלקנו את הימים שבהם טיפסנו על עצים סביב קולנוע "אמפי" ברמת גן, כדי לראות בגניבה. יש בחוויה את הטעם האסור, התגרות בחוק וצפייה חינמית בסרט שעלה 200 מיליון דולר. 
הניסיון לפענח את התופעה הזאת אינו קשור דווקא בבמאי החתום על הסרט, אלא בז'אנר שבו הוא מתפקד. בפרנצ'ייז "היורה" של ספילברג ניתן לצפות לנצח, אבל זה אינו תקף לגבי כל סרטי "אינדיאנה ג'ונס", "רשימת שינדלר", "מינכן" או אפילו "אי. טי". אבל נכון לגבי "מפגשים מהסוג השלישי" ו"מלחמת העולמות". סרטי פעולה גדולים מהחיים כ"קון אייר" ו"הפריצה לאלקטרז" פענחו את הגנום (כולל הטענה שניקולס קייג' בשיאו משותף לשניהם).  
לא צריך יותר מהאבחנה המושחזת של סטיב בושמי ("קון אייר") כאשר "בית מתוק אלבמה" מתנגן ברקע, או ברגעיו הגדולים של שון קונרי ב"אלקטרז" כדי להתמכר. הידיעה על סמך צפייה מוקדמת של מה שקורה בסרט בכל רגע נתון חשובה להתמכרות כמו לשיר אהוב, שאת הפזמון החוזר שלו והמילים אנחנו שרים כל פעם. מה שנכון לגבי "רמבו", שבבסיסו רעיון אלמנטרי ומתקשר היטב של פגיעת הכלל בפרט והשאיפה לנקמה הולמת, אינו נכון לגבי שלושת "הבלתי נשכחים" של סטאלון, למרות ווליום הרעש והצלצולים והכוכבים הרבים. 
***
הקיץ מלאו 20 שנה ל–"Independence Day" ("היום השלישי", על פי בחירתו הנפשעת של מפיץ הסרט בישראל), מאת הבמאי הגרמני רולנד אמריך, שהוא מדור היוצרים הגרמנים המתמודדים עם "תלייניו מרצון" של היטלר ועם מורשת מלחמת העולם השנייה. אמריך הוא יליד 1955, דור שני לגרמניה הנאצית, למד קולנוע במינכן ב–1977 והתאהב במסר החדש של ג'ורג' לוקאס וספילברג. "סרטים גרמניים היו משעממים ולאים", אמר, "מה שיצא מהוליווד החדשה היה עדכני ו–cool". 
לכן אין זה מפתיע שהתסריט שנכתב עם המפיק דין דוולין במשך שלושה שבועות במקסיקו, משעשע, קל דעת, מלא זינגרים (שורות מחץ) ואינו מתלבט בשאלה מדוע מגיחות 36 צלחות מעופפות אפורות ומאיימות מהחלל החיצון, מתמקמות מעל הערים הגדולות בעולם ומחכות לאות כדי לחולל ג'נוסייד. שואה אינה מונח חדש בתודעת אמריך ואיפה שהנשיא האמריקאי, הקבינט והצמרת הצבאית שלו תמיד מתרסקים מצפונית ומוסרית אחרי שהם מבינים את גודל האסון (מאות מיליוני מתים בעולם), "היום השלישי" לוקח את המחיר הכבד הזה בחיי אדם בקלות יחסית, כמו את הרעיון שהחייזרים הגיעו "כמו ארבה" למצוץ את לשד המין האנושי וימשיכו עד אשר המזון ייגמר.  
הסרט מושפע עד כדי אי נוחות מ"מלחמת העולמות" של ה. ג. וולס המקדם את אותו רעיון, אך השורדים נפרדים מהמתים בקלות בלתי נסבלת שאינה מוסברת, אך היא ההופכת את הסרט ללהיט: האנושות נלחמת על חייה, אך היא מניחה להולכים ואינה עוצרת את הסרט הקיצי הלא מעוגן במציאות כדי להתאבל על קורבנות החינם. 
אמריך ודוולין השתדלו להעלות לעולה מגוון אקלקטי משכבות אוכלוסייה שונות. בשואה אין טובים יותר או פחות, כולם שווים בעיניה. הומו בכיר בתקשורת שמת כמו גבר ("הו חרא") ברחובות מנהטן, ילדים, מבוגרים, נשים וגברים, גנרלים וטוראים, טייסי קרב, סגן הנשיא והקבינט והגברת הראשונה שנפצעת קשה בנפילת מסוקה ועוברת מן העולם כמו גיהוק על מסך סימני החיים שאליו היא מחוברת.
ביל פולמן, שחקן שקוף במיוחד, הוא בחירה אומללה כנשיא הצעיר וויטמור, הסובל מאחוזי פופולריות נמוכים לפני הפלישה, ונחשב נשיא חלש, עד שנקרית בדרכו הזדמנות לחזור למטוס הקרב שבו שירת במלחמת המפרץ. המקסימום שפולמן מצליח לחלץ מעצמו אחרי מות אשתו, הוא חיקוי חיוור של בעל אלמן והסכמה עם בתו הפעוטה ש"אמא הלכה לישון", בעיקר משום שאבא בישל דייסה ולא עשה דבר עד שהגניוס מעברו, היהודי דיוויד גולדמן (ג'ף גולדבלום) מגיע להציל אותו בבית הלבן. 
הבחירה המועדפת לנשיא הייתה קווין ספייסי, חבר ילדות של דין דוולין. הנשיא נכתב עבור ספייסי, אבל "פוקס המאה ה–20" הטילו וטו. ספייסי הוכיח בדיעבד שהוא מסוגל לגלם נשיא קשוח ונכלולי, קל וחומר נשיא המחפש את עמוד השדרה שלו. 
"היום השלישי" אינו לוקח ברצינות דבר, ואין בו אפילו סצינה בעלת משקל דרמטי כמו מות הגבורה של ברוס וויליס ב"ארמגדון". בתפקיד טייס הריסוס השיכור, עושה רנדי קווייד את מיטבו עם מעט מאוד. מכיוון שדמותו אינה מפותחת ומרובדת כשל וויליס על רקע בתו האוהבת ליב טיילר, שלושת ילדיו יחד אינם מצליחים לייצר את משקל הנגד הכואב על מותו. מהו מותו של טייס שיכור המטיס את מטוסו כטיל שיוט אל קרן לייזר קטלנית ומציל את העולם, אם לא גיהוק קומי נוסף. 
למרות טענתו של ג'יימס קמרון ו"טיטניק" לבכורה, קדם "היום השלישי" כרונולוגית לסרטי האסונות הגלובליים שבאו אחריו. "ארמגדון", "פגיעה קטלנית", "הפלישה ממאדים", ורבים אחרים יצאו אחריו. אמריך מודה בריצתו להשיג את טים ברטון ואת הפרודיה שלו על התקפת החייזרים ממאדים. "היום השלישי" הוא סלט מוקפץ בוויניגרט חמצמץ. מכיוון שרוב הזמן לשונו תקועה בלחיו והחיוך מנצח את ארשת הפנים העצובה, הוא סרט כה אטרקטיבי ואהוב. יש בו משום אמונה מחודשת בכוחה של אמריקה להציל את האנושות כפי שעשתה במלחמת העולם השנייה, למרות בדלנותה המוצהרת ורק אחרי שתוקפים אותה. 
הסרט חוגג את רוחו הלוחמנית של הפרט נגד כוחות שחור חזקים ממנו, כאשר רותמים אותו למטרה ראויה. מצד שני, סרט המכיר ב"אזור 51" בנבדה, שבו נשמרים לכאורה שאריות חייזרים והחללית שלהם מ–1948 ושאר עסקי טבלואידים, ואף מנחית את "אייר פורס 1" במדבר ומפגיש את הנשיא והרמטכ"ל (רוברט לוג'יה המצוין), שאינם בסוד העניין, עם המדענים העובדים על הגרוטאה, אינו לוקח עצמו ברצינות. "היום השלישי", כסרט שלא נס לחו, משתרבב למערכת הבחירות הנוכחית בצורות שונות: מההחלטה המטורפת לתקוף את החייזרים החונים מעל אמריקה בנשק גרעיני ("!Nuke 'em"), ועד הבטחתה של הילרי קלינטון שאם תיבחר תסיר את החיסיון מעל "אזור 51". 
***
למחרת בכורת "היום השלישי" שאלה בעלת תוכנית אירוח בטלוויזיה את אחד מאורחיה, בכיר בנאס"א, האם עליה לדאוג מפלישה של יצורים חוצניים מכוערים להפליא ורבי זרועות (ניסיון אנטי–ספילברגי ראשון, לאפיין חייזרים לא כנגזרת נוחה לעיכול של האנטומיה האנושית). "מה?" תהה המומחה. "האם עלי לחשוש כי יצורים מהחלל יפלשו לכדור הארץ בפריסביז בקוטר 15 מייל, יהרגו מיליונים בקרניים ירוקות ויהרסו לי את הוויקאנד?". "טיים" ו"ניוזוויק", בשערים תאומים, מיקמו את הסרט בהקשר של הפופולריות הגואה של מדע בדיוני בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע. "טיים" הציג את הפולשים כמטפורה לאויבים האמיתיים של אמריקה, ו"ניוזוויק" ניסה להבין כמה אמריקאים מאמינים בעצמים בלתי מזוהים. 
למרות זחיחות הדעת של יוצרי הסרט, שחקניו וצופיו (מדובר באחד מעשרת סרטי הקיץ המכניסים של כל הזמנים), הולך "היום השלישי" על הגבול הדק בין מציאות לבדיה, בין איום ריאלי על אמריקה למפלצות בארון, ולבסוף גם למשאלה המגשימה את עצמה. מספר חודשים לפני הסרט פוצץ טימותי מקוויי את הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי, שבו נספו כ–250 אמריקאים. פגיעה באתרים ארכיטקטוניים ידועים הייתה יעד טרור שנים קודם לכן. ניסיון הפיגוע הראשון במגדלי התאומים התרחש ב–1993. בין היעדים שמציג אמריך, שמעליהם מתמקמות החלליות העוינות, נמצאים הבית הלבן, בניין האמפייר סטייט, אנדרטת לינקולן, פסל החירות, מגדלי התאומים ועוד. 
קשה להציג את קו הרקיע הניו יורקי ללא המגדלים ולכן הם שם. אבל אחרי ההתקפה הראשונה, כאשר אמריך חוזר ללא בושה אל "כוכב הקופים" (1968) כדי להראות את גברת החירות מוטלת על החוף ופניה במים, יזהו חדי העין את מגדלי התאומים קטומים ומעשנים. ריסוקו לחתיכות קטנות של הבית הלבן דקות אחרי שהנשיא ופמלייתו נמלטים ממנו אל "אייר פורס 1", מחזק את מהות ההתקפה האלימה על אייקונים אמריקאים. המפיקים בעורף, כהרגלם, גרסו כי פיצוץ הבית הלבן בסמיכות לאירוע באוקלהומה היה יותר מדי וניסו לטרפד אותו. מבחינה טכנולוגית ופעלולים חזותיים, תקוע "היום השלישי" בין שני עולמות: המודלים הארכאיים ו–CGI. 
אמריך ידע שהדרך היחידה שלו לשכנע את המשקיעים בחשיבות הרס הבית הלבן היא להראות להם את הסצינה מצולמת. מודל גבס ברוחב ארבעה מטרים ובגובה מטר, נבנה לתפארת ההרס, ואל הפיצוץ הוזמנו עיתונאים רבים כדי להגביר את הלחץ בנחיצות הסצינה הדרמטית. במהלך הצפייה שכחו המפיקים את התנגדותם העקרונית. קשה להחליט האם יוהרה או צער הם שהניעו את יוצרי הסרט לחוש אחריות חלקית לאירועי 9/11, אחרי שהפגינו כיצד מרסקים את אמריקה מן האוויר. אחד ממומחי הפעלולים אמר כי "אולי עשיתי את עבודתי טוב מדי ושתלתי במוחו של מישהו את הרעיון שאפשר לפוצץ את הבית הלבן או להטיס מטוס לתוך בניין". 
עבור מי שעוקבים אחרי שחיקה ומחיקה של אירועי השואה והמלחמה בגרמניה, במה שמתיימר להיות ויכוח פילוסופי ואינטלקטואלי מעמיק אחרי לקיחת אחריות של בני הדור הצעיר, "היום השלישי" - כמו אצל ספילברג - הוא קומדיית שואה. שואה חדשה וטוטלית שבה מושמדים במטח הראשון עשרות מיליוני בני אדם, והאנושות מבינה שארסנל הנשק העומד לרשותה לא יציל אותה. 
הגיבורים הם אינטלקטואל יהודי (גולדבלום) ואביו המהדס על סף הקריקטורה (ג'אד הירש), המרגיש "שלומיאל" ללא עניבה במשרד הסגלגל שאליו הוא נקלע אחרי שבנו דיוויד מפצח את קוד התקשורת בין החלליות, סובל מבחילה בטיסות, נשוי בנפרד ליועצת של הנשיא שאותו הכה בעבר כאשר חשד ברומן בין השניים. על רקע נשיא חלש והססן, משתלטים על הסרט צאצאי השטעטל וטייס קרב שחור (וויל סמית) בתפקידו פורץ הדרך, חתונה הכרחית בין מוח וכוח. את ההומו ואת הגברת הראשונה צריך להרוג כמחיר להתנהלות רשלנית בוושינגטון וכדי לנסות להסיר את החיוך מפנינו. אבל השאר, למרות המחיר הכבד בחיי אדם, נהנים מהחיים.  
יש יידישקייט. מדען מגוחך שבאמצעות מיתרי הקול המתים שלו מבהיר אי.טי. המגודל מה הוא רוצה מהמין האנושי לעשות: "תמותו". מאות טייסים מוקרבים אחרי שמשלחת קבלת פנים בסגנון ספילברג, מנסה לנגן ולאותת באורות ממסוקים ברוכים הבאים לחייזרים.  
ברוח הסכמי אוסלו שנה קודם לכן, נראים טייסים ישראלים עם דגל כחול לבן לצד טייסים ערבים, מחכים לאות כי חומת הלייזר נפלה ואפשר להתקיף בנשק קונבנציונלי. גולדבלום מוצא לאביו כיפת קטיפה ותנ"ך לתפילה קבוצתית - לא יועיל אבל לא יזיק - והנשיא נושא את נאום הארבעה ביולי המבוסס על "הנרי החמישי" מאת שייקספיר. בכמה מדינות ערביות לא נותר זכר לסצינות שבהן מתואר שיתוף פעולה בין טייסים ישראלים וערבים. הן נחתכו. 
***
"היום השלישי" עלה 70 מיליון דולר והכניס 817 מיליון. היום הוא היה עולה פי ארבעה והיה נופל קורבן לתחכום יתר, חזותי ותוכני, ומאבד מהקסם שלא איבד מחיוניותו במשך 20 שנה. הצורך הבלתי נשלט בסרט המשך שהתממש הקיץ, היווה הוכחה כי הקולנוע האמריקאי איבד את שארית שמחת החיים קלת הדעת שלו בשנים שחלפו. ללא וויל סמית שסירב לשוב לתפקיד ועם פולמן, גולדבלום ואחרים זקנים בשני עשורים, "היום השלישי: התחדשות" היה כישלון צורב ופרק בהלכות שיקול דעת. יותר מסרט, הוא נראה כקופה רושמת המקבלת את כל אמצעי התשלום, וכך התקבל. 
***
בן 20 ולא הזקין ביום. "היום השלישי" הוא סרט חביב וקל דעת שהגיע לפני שגם סרטים חביבים וקלי דעת נדרשו להיות חכמים. הפרסום הסמוי בו כה גלוי, שאף אחד לא חושב שנעלי ריבוק, מחשב אפל ופחית קוקה קולה שבה צריך לירות כדי להוכיח שמסך ההגנה נוטרל, מפריעים למישהו. ב"היום השלישי" גם אמריקה היא מותג לא סמוי כלל, הנחשבת אטרקטיבית לרבים בעולם. 
על רקע אמריקה מגמגמת, מובילה מאחור באתרי סכסוך גורליים בעולם ומונהגת בידי נשיא פייסני, חוגג "היום השלישי" כמעט בפעם האחרונה, את הימים שבהם הנהיגה המעצמה העולמית ובראשה נשיא צעיר, שהוא גם טייס קרב (כמו ג'ורג' בוש האב והבן), את ההתקפה נגד כוח עוין פולש. בטייסת בריטית הממתינה עם האחרות במדבר לאיתות מורס לתחילת התקיפה הגורלית, אומר טייס א': "זה מהאמריקאים! הם מארגנים התקפה נגדית!" טייס ב': "הגיע הזמן, לעזאזל!".
"היום השלישי" מסעיר את מיצי הקיבה, משום שהוא מצמצם את העולם ואת המתרחש בו לאומה אחת, נשיא אחד, יהודי אחד, שחור אחד וטייס ריסוס שיכור אחד. מרתק לראות במאי גרמני מניח את ראשו הלא מבויש בחיק האמריקאי. המבקרים ראו במעשה הזה יהירות, שעשוע גדול ובעיקר ניחומים. חמש שנים לפני 9/11, אתרים ארכיטקטוניים שהרעים פוצצו בסרט היו בינתיים רק בניינים שהרעים פוצצו בסרט, ללא משא 3,000 חללים ותיאוריות קונספירציה.