עבור רוב רובה של העיתונות הישראלית המיינסטרימית ועבור רוב רובם של העיתונאים הישראלים הכותבים בעיתונות המיינסטרימית, יש נקודה אחת שהעולם סובב סביבה. נקודה שהיא הקובעת מה תהיה עמדתם בכל נושא ובכל עניין. נקודת בנימין נתניהו. 

בכל מה שהוא יתמוך הם יילחמו. על כל מי שהוא יילחם נגדו, הם יגנו בגופם. וכך, בשנייה שבה נתניהו אמר על "בצלם" שהוא ארגון "קיקיוני והזוי", הוא גזר למעשה על רוב עיתונאי ישראל לתמוך בארגון הזה. זה משהו שהוא חזק מאותם עיתונאים. זה משהו שכבר מזמן אינו בשליטתם. זה משהו שייתכן שהם אפילו כלל לא מודעים לו.  
הסיפור הזה המשיך כמה ימים אחר כך, כשבאונסק"ו התקבלה החלטה אנטי ישראלית בוטה בעניין ירושלים, הכותל והר הבית. 

מאיפה המוטיבציה שלהם, כשמנכ"לית אונסק"ו מבינה את הבעייתיות שבהחלטה, כשמקסיקו מושכת את תמיכתה ממנה ומנמקת את זה בכך שהטקסט פוגעני ולא מאוזן כלפי העם היהודי והקשר ההיסטורי שלו לירושלים, כשברזיל מביעה את חוסר נוחותה מהניסוח כלפי ישראל – להתעקש ולהסביר שהבעיה הכי גדולה כאן זה הניסוח של ההודעה של נתניהו? 
פעם יכולנו לראות בזה עניין שמקומו במדור ביקורת העיתונות, אבל היום ברור שזה כבר הרבה מעבר לזה. כי כשכל משמיץ ישראל בעולם יודע, שעל רקע יחסה של התקשורת הישראלית לראש הממשלה הוא ימצא כאן שותפים לכל דבר הסתה שלו נגדנו, זה עניין שחורג מגבולות השיח העיתונאי.
*** הטור המלא מחר ב"מעריב סופהשבוע"