הסיפור שהביא השבוע עמיתי רביב דרוקר על מעורבותו של פרקליט ראש הממשלה בעסקת הרכש של שלוש הצוללות החדשות, עשוי להיות פרשת השחיתות החמורה ביותר שנחשפה על ראש הממשלה בנימין נתניהו. מעורבותו לכאורה של עורך הדין של משפחת נתניהו בעסקת הענק הביטחונית היא שחיתות שזועקת לשמיים, כזאת שגם ברפובליקת בננות היו מנסים להסוות אותה. אבל עו"ד דוד שמרון אפילו לא מכחיש את קשריו לעסקה, ואפשר רק לקוות שבמערכת אכיפת החוק נותר עוד מישהו בעל עמוד שדרה שיחקור את הפרשה, וגם אם היה מעורב בה מי שאמור היה להיות היועץ לביטחון לאומי: אבריאל בר יוסף.



אבל משלל הפרסומים שהיו על עסקת הצוללות אפשר היה לקבל את הרושם המוטעה שההחלטה על קנייתן כשלעצמה הייתה מופרכת. כל מי שמכיר את פרויקט הצוללות מבין שישראל כבר נמצאת באיחור בקניית הדור הבא שיבטיח את המשכיות הפרויקט. צוללת הדולפין הראשונה שרכשה ישראל מגרמניה נבנתה לשירות של 30 שנה. המצברים שלה הורטבו ב-1996, מה שאומר שב-2026 היא תוציא את ימיה, ואחריה גם הצוללות לווייתן ותקומה. אם עכשיו תחתום ישראל על עסקת רכש נוספת, היא אולי תספיק לקבל את הצוללות החדשות לפני שתיאלץ לגרוט את הישנות.



פרויקט צוללות הדולפין נועד, על פי פרסומים זרים, לתת לישראל יכולת של מכה שנייה גרעינית ויכולת הרתעה ליום שבו ייווצר מאזן גרעיני באזור. אם אכן כך, כדי לשמר יכולת הרתעה ישראל חייבת להחזיק לפחות צוללת אחת בים באופן מתמיד, וזה דורש צי של מינימום חמש צוללות, יש הגורסים יותר.



ההחלטה על רכישת שלוש צוללות דולפין חדשות (צוללות מספר 9-7) אכן התקבלה ללא התייעצות עם צה"ל, ואפשר לתאר אותה כאילו "נכפתה עליו". אבל זה נכון לגבי כל הצוללות של ישראל: כולן נרכשו כאשר צה"ל כביכול התנגד לרכישה, לא משום שהצבא לא היה זקוק להן, אלא בגלל שאלת המימון. זה אחד הפרויקטים היקרים ביותר של ישראל, וה"התנגדות" המסורתית של צה"ל היא מטעמים טקטיים, בניסיון להגדיל את הסיכוי שהן ימומנו מחוץ לתקציב הביטחון. הצוללות שנקנו עד כה מומנו במשותף על ידי משרד הביטחון ומשרד האוצר (בתוספת המענק של הגרמנים). כך היה וכך הווה.



צה"ל תמיד מעדיף להשקיע בעימות של מחר בבוקר מאשר באיום עתידי. הרמטכ"ל אהוד ברק התנגד לרכישת צוללות 3-1 ואחר כך כשר ביטחון דחף לקניית הצוללת השישית. צה"ל התנגד למערכת ה"חץ", לפיתוח לוויין ריגול ולעוד הרבה פרויקטים שנראו לו לא דחופים. הוא תמיד מעדיף להשקיע במה שבעיניו יש בו תועלת מיידית ונרתע מהשקעות לטווח רחוק.



ממתנגד לדוחף. אהוד ברק, צילום: עדי כהן צדק
ממתנגד לדוחף. אהוד ברק, צילום: עדי כהן צדק



מתחילת פרויקט צוללות הדולפין התעקשה המספנה הגרמנית HDW על שיתופו של נאמן ישראלי מטעם המספנה, איש שיפשר בינם לבין חיל הים בכל אחת מהמחלוקות הרבות שמתגלעות בפרויקט בסדר גודל כזה. מי שזכה בתפקיד הנכסף הזה ברכש צוללות 5-1 היה תא"ל (מיל') שייקה ברקת, שמילא את התפקיד לשביעות רצון שני הצדדים, ואף גזר לעצמו קופון נאה שבוודאי השביע את רצונו. 3% מפרויקט של 2.5 מיליארד דולר זה המון כסף.


אבל כשהחליטו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז אהוד ברק על רכש צוללת שישית, בחרה המספנה הגרמנית להדיח את ברקת מתפקיד הסוכן/הנאמן ולמנות במקומו את מי שעד אז התמחה בעסקי נדל"ן - מיקי גנור. הרוח החיה מאחורי מינויו של גנור היה וולטר פרייטאג, מנהל המכירות של המספנה הגרמנית, שמאז הודח מתפקידו ואף נאלץ לעזוב את גרמניה.



גנור שירת בצעירותו בחיל הים לצדו של אבריאל בר יוסף, שלימים הפך לבן טיפוחיו של יובל שטייניץ, שהביא אותו לנהל את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. משם התקדם בר יוסף למועצה לביטחון לאומי ואף אמור היה לעמוד בראשה עד שוויתר על המינוי בקיץ האחרון. בתפקידו כסגן ראש המל"ל, קידם בר יוסף את קניית הצוללות, והיה גם לאחד ממליצי היושר הבולטים של מתווה הגז, שגם שם היה גנור מעורב. את הקשר הזה, שבין בר יוסף לגנור, צריך לברר.



רק חקירה יסודית תוכל לקבוע אם ההחלטות האלה זוהמו באינטרסים מושחתים. אבל עוד בטרם חקירה ברור שלישראל יש כרגע הזדמנות לרכוש את הצוללות בתנאים נוחים. בגרמניה מכהנת עדיין ממשלה ידידותית, שמוכנה גם להשתתף במימון הפרויקט. הנדיבות הגרמנית נשענת גם על אינטרס גרמני פנימי של מתן תעסוקה למספנות, אבל גם על הנטייה הפרו-ישראלית של הקנצלרית אנגלה מרקל. היא הודיעה השבוע שתתמודד לכהונה רביעית, אבל אחרי בחירת טראמפ - ניצחון נוסף של מרקל רחוק מלהיות מובטח.



העולם אחרי טראמפ



הבחירה בטראמפ תאיץ, קרוב לוודאי, חילופי משטרים באירופה ותביא לעלייה מהירה יותר של הימין הקיצוני. זה נשמע מפחיד, אבל לישראל אלה חדשות טובות: הימין האירופי הוא אומנם אנטישמי, אבל הוא בעיקר אנטי-מוסלמי. אירופה שנלחמת במוסלמים שלה לא תוכל עוד להטיף לישראל איך לנהוג בסכסוך המקומי שלנו. היא אולי לא תהיה מקום שבו יהיה נעים ליהודים להתגורר, אבל אפשר לקוות שלפחות חלקם יעלו בעקבות זאת ארצה.



גם סביבתו של טראמפ לא נקייה מאנטישמים, אבל יש בה רוב ברור לאוהדי ישראל. המינוי של באנון לאסטרטג הבכיר בבית הלבן מטריד, ואפשר לקוות שהוא עדיין לא סופי. יש בישראל החוששים גם ממינויה הצפוי של שדרנית הרדיו והטלוויזיה הימנית לורה אינגרהאם לתפקיד יועצת התקשורת של טראמפ. היו אנשי תקשורת יהודים שניסו לתאר את אינגרהאם כאנטישמית, אבל היא התבטאה בעבר לא פעם בזכות מדינת ישראל.



מינוי מטריד. סטיבן באנון, צילום: רויטרס
מינוי מטריד. סטיבן באנון, צילום: רויטרס



מעבר לבאנון ואינגרהאם, שאר הכוורת המקיפה את טראמפ היא פרו-ישראלית מאין כמוה: מייקל פלין, המועמד ליועץ לביטחון לאומי, אולי לא הצטיין בתפקידו כראש המודיעין של משרד ההגנה, אבל התבלט כתומך ישראל מובהק; רודי ג'וליאני, המועמד לתפקיד שר המשפטים, הוא אחד מידידי ישראל המובהקים בארה"ב; וכמובן ג'ארד קושנר, חתנו היהודי של טראמפ.



החבורה הזאת כולה היא מהמתנגדים החריפים ביותר של ההסכם שחתם אובמה עם איראן. לא בטוח שטראמפ יכול לבטל את ההסכם - לשם כך צריך לגייס את ארבע החברות הנוספות במועצת הביטחון, אבל בית הנבחרים העניק לו השבוע את הזכות להטיל על איראן סנקציות נוספות, אם לא תעמוד בהסכם. למי ששכח מה היא תרומתו של חתן פרס נובל לשלום אובמה למזרח התיכון: ההסכם שחתם עם איראן מאפשר לה בעוד ארבע וחצי שנים להפוך ליצואנית טילים, ובעוד פחות מ-14 שנה לייצר פצצה גרעינית ראשונה.



שמחנו בשבוע שעבר לשמוע שטראמפ הזדרז לדבר עם נתניהו לאחר בחירתו. השבוע למדנו שעוד לפני השיחה עם נתניהו הוא שוחח עם עבד אל-פתאח א-סיסי, נשיא מצרים, וזה עוד יותר משמח. טראמפ יכול לקטוע את הרומן שנאלץ א-סיסי לפתח עם מוסקבה ולייצב את השכנה החשובה שלנו מדרום. אם יידע לתת לה את התמיכה הכלכלית שהיא צריכה - מצרים תוכל לסייע גם לנו להגיע להסדרה החיונית מול עזה.



התנהלות אמריקאית תקיפה ונבונה תעצור את ההתפשטות הרוסית-איראנית באזור. טראמפ מסתמן כמי שעשוי להוביל את הממשל הידידותי ביותר שהיה לישראל בארה"ב אי פעם. אבל נראה שבממשלת הטוקבקיסטים שלנו רק שר הביטחון מבין את הפוטנציאל הענק של הנשיא החדש. מביך לראות את אלה מבינינו הצוהלים כאילו טראמפ נבחר כדי לבצר את אלון מורה ועמונה. בתבונה העיר ליברמן שטראמפ הוא הזדמנות לבצר את שלושת גושי ההתיישבות בגדה, שבהם הכיר כבר הנשיא ג'ורג' בוש. דווקא מתוך גישתו הפרו-ישראלית, אפשר לקוות שטראמפ יעזור לנו גם להגיע כבר להחלטה בתוכנו - בהיעדר פרטנר פלסטיני - על מה הם גבולותיה של מדינת ישראל, על מה אנחנו מוכנים להילחם ועל מה אנחנו מוכנים לוותר. 



הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10