בהתכנסות צמרת משרד המשפטים שלשום קבע היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט כי תימשך הבדיקה בעניין עסקת הצוללות, בעיקר בהיבטים המנהליים של ניגוד עניינים אפשרי שבו נמצאו לכאורה ראש הממשלה נתניהו ועורך דינו דוד שמרון. חשד לפלילים לא נמצא, לפי שעה. על כל פנים, גם ניגוד עניינים זה מחייב את נתניהו להודיע לאלתר כי שמרון אינו מייצג אותו עוד. יש להניח כי כל אלו הבטוחים כי נתניהו קשר את ישראל לעסקה עתידית לרכש צוללות נוספות רק כדי לתגמל את עורך דינו המשמש בתפקידו זה בהתנדבות, ודאי התאכזבו לשמע הודעת מנדלבליט המסלקת חשד לפלילים. לא את שמרון הם מחפשים, אלא את נתניהו. מנדלבליט הפך בהחלטה זו בעיניהם למי שמגן על ראש הממשלה במקום להגן על המדינה. הרי ככלות הכל, נתניהו הוא שבחר במנדלבליט לתפקידו. ולפיכך “מנדלבליט חייב לו”.
אלא שאינני זוכר אם מבקריו של היועץ המשפטי דיברו בשפה זו ממש גם על אחד מקודמיו, מי שהיה היועץ המשפטי בימיו של אריאל שרון. כזכור, מני מזוז היה אחד האנשים הבודדים שהיה מוכן להאמין כי ראש הממשלה שרון לא ידע על המיליונים שנחתו בחשבונות הבנק של בניו, תשלומים שנועדו לכסות על גירעונות אביהם מימי מערכת הבחירות. כידוע, עמרי שרון נשפט על פרשיות אלו והורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, בעדות שקר ובהפרת חוק מימון המפלגות ונידון למאסר. התיק הפלילי נגד אריאל שרון עצמו (בפרשת האי היווני) נסגר בידי מזוז. והרי מזוז נבחר ומונה לתפקידו זה בידי אריאל שרון. הכיצד לא הטיחו בפניו כי הוא “משלם את חובו”? גם כשנסגר התיק הפלילי נגד אהוד אולמרט בפרשת הפרטת בנק לאומי, לא שמעתי טענות דומות מפי כל אלו הבטוחים עתה כי הקביעה “אין חשד לפלילים” ביחס לעסקת הצוללות נגועה בהטיה קשה. מי שטען כך (ואני ביניהם) היו מתנגדיהם הפוליטיים של שרון ואולמרט ומי שחשף את פרשיות השחיתות.
הציבור אינו יכול לדעת אם ישראל זקוקה לצוללות נוספות ואם לאו. תומכיו של נתניהו בטוחים שהוא גאון אסטרטגי, צח וישר. מתנגדיו, הבטוחים שהוא אסון למדינת ישראל, משוכנעים כי ראש הממשלה מושחת.
אך בין אם יש חשד לפלילים או אין - אמות הספים הציבוריות היו חייבות לנוע ולו רק בגלל ניגוד העניינים האפשרי. התגובה הציבורית מתחלקת, כמו בקרב בעלי הטורים, בין מחנות אוהביו ויריביו של ראש הממשלה. אם קיוו כל אלו הרוצים בהסתלקותו של נתניהו מהזירה הפוליטית כי פרשת הצוללות תשפוך אור של שחיתות עמוקה גם על פרשיות קודמות: הוצאות מעונותיו, טיסותיו, הגלידות האהובות עליו, רהיטי הגן והבקבוקים, החשמלאי ואב הבית- מה שקורה בפועל הוא כנראה הפוך. הפרשיות הללו נתפסות בעיני רבים כעניינים פעוטים שנופחו בתקשורת, והן מקטינות את הצוללות, שהופכות לעוד מוצר צריכה שולי, עוד משהו לא חשוב שיריביו של ראש הממשלה מצאו כדי להתגולל עליו. זוהי כנראה תוצאה מובהקת ל”פעילות יתר”. כיוון שכל שבוע צפה “פרשייה” חדשה הפך לב הציבור גס בהן. הציבור התרגל לזעקות “זאב! זאב!” וכשמגיחה חתיכת צוללת אמיתית ממעמקים מושך הציבור בכתפיו, באדישות מסוימת ואומר לעצמו: זו לא צוללת, זה מין זאב מים, אבל גם הוא אינו אלא עוד “זאב!” אחד שיתגלה כסתם כלב משוטט.