ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו פוליטיקאי מושחת. אין לו צורך בכך. כשיסיים את תפקידו יוכל תמיד לקבל ג'ובים עם משכורות ענק אצל חבריו, אילי ההון מארצות הברית או אוסטרליה. אפשר לומר עליו הרבה דברים: שהוא נהנתן. שהוא ובני משפחתו מתקשים להבדיל בין הפרטי לציבורי. שמאז הבחירות הוא זחוח־דעת ויהיר ובאותה עת מתקרבן.

יש אולי מספיק סיבות לבקרו ולנגחו, ואף לדרוש את החלפתו – לא רק בשל התנהלותו האישית, אלא בעיקר בגלל מדיניותו וחוסר יכולתו להקרין אופטימיות ולטעת תקווה בעם. אך למי שמחפשים את ראשו, פרשת הצוללות אינה מספקת עילה אמיתית.
 
חיל הים זקוק לשש צוללות. הן משמשות לביטחון שוטף, למודיעין, להורדת כוחות מיוחדים בחופי אויב - והן גם זרוע אסטרטגית למטרות הרתעה נגד איראן, שכן לפי פרסומים זרים הן יכולות לשאת טילים גרעיניים. 

הצוללות הן הכלי היעיל ביותר של "יכולת גרעינית" ו"מכה שנייה". יש אפילו, בחיל הים ומחוצה לו, שטוענים כי בעצם צי יעיל זקוק לתשע צוללות. משום ערכן האסטרטגי, ההחלטה על רכישת צוללות היא לא רק של מפקד חיל הים, לא של הרמטכ"ל, ואפילו לא של שר הביטחון; הם שותפים, כמובן, לתהליך קבלת ההחלטות, אך זו בעיקר החלטה של ראש ממשלה, גם משום שהוועדה לאנרגיה אטומית כפופה לו. אורך החיים של צוללות הוא כ־30 שנה. 

נתניהו חונך צוללת. בעיית אבחנה בין הפרטי לציבורי. צילום: רויטרס
בעוד כעשור ייצאו שלוש צוללות ישנות משירות. בניית צוללות חדשות אורכת לפחות עשור, ולכן זה המועד לקבלה החלטה על הצטיידות חדשה. נתניהו לא החליט להצטייד כעת בצוללות חדשות כיוון שרצה שעורך דינו דוד שמרון יגזור קופון. מה עוד שהגרמנים - מסיבות רבות, ובהן גם רגשי האשם שלהם על השואה - מסבסדים חלק מבנייתן. כמעט כל ראש ממשלה בישראל היה מקבל החלטה דומה. 
הבעיה בפרשה היא אפילו לא מיקי גנור, נציג המספנות הגרמניות, שאיני מכיר, מעולם לא שוחחתי עמו והוא אף לא טרח לענות על פניותי. אין אפילו פסול במאמציו להשיג חוזה שלפיו יאפשר חיל הים את תחזוקתן של ספינות סער 6, שיגיעו ב־2018 להגנת המים הכלכליים של ישראל (ולא הצוללות, כפי שחושבים בטעות), במספנות אזרחיות בארץ או בגרמניה. צה"ל כבר נמצא בתהליך מואץ של מיקור חוץ (לדוגמה, מטוסי האימון של חיל האוויר מתוחזקים בידי חברה אזרחית).
בישראל פועלים עשרות אם לא מאות סוכנים כמו גנור, שמייצגים חברות אזרחיות וצבאיות מהעולם, פותחים דלתות וגוזרים קופונים יפים על כל עסקה, ממטוסי F16 ו־ F35, ועד למטוסי בואינג שנמכרים בישראל.
הבעיה המרכזית בסיפור היא עורך הדין שמרון, שהיה צריך להתאפק ולדחות את הצעתו של גנור להיות עורך דינו. ברור שגנור בחר בשמרון בגלל קרבתו לראש הממשלה ובשל היותו פרקליט המשפחה. לשמרון ולמשרדו מספיק מוניטין וכסף, והם היו יכולים היו להגיד במקרה זה לא תודה, ולו כדי למנוע לזות שפתיים.
הטור המלא על הפרשה - ביום שישי ב"מעריב־סופהשבוע"