שבת בערב, מול הטלוויזיה, אני צופה באיזו סדרה על גבר ואישה שמנהלים רומן אסור. זו הפעם הראשונה שאני לא כל כך מצליחה להזדהות עם הדמות הראשית, עם הפילגש. בדרך כלל אני די מתחברת לדמויות ההן, הנשים המאוכזבות, אלו שנופלות לרגלי גברים נואפים ומכלות את זמנן בציפייה שאולי יום אחד הם יעזבו את הרעיה ואת הילדים ויפקדו את פתח דלתן עם זר פרחים ביד. הפעם, הדמות נראית לי לא אמיתית. היא יפה מדי, חטובה מדי, חכמה מדי ומפתה מדי.
הגבר, לעומת זאת, לא משובב נפש. הוא מוזנח, בגדיו בלויים, לשונו צפויה וגם סצנות המין מספקות בעיקר אותו. אפשר להגיד לא מעט על יחסו המיזוגני של יוצר הסדרה לנשים, אבל לא על זה אכתוב לכם. כיביתי את הטלוויזיה, מעט מתבאסת מכמות הרדידות שיכולה להידחס במסך אחד. אנחנו נוהגים לצחוק על סרטי יום שישי בערבית שבני הדור הקודם וזה שקדם לו צפו בהם, אבל אם לומר את האמת, חוץ ממצלמות משוכללות ותפאורה יצירתית יותר לא הרבה השתנה. גבר, אישה, הוא מוצלח, היא פחות, והאהבה, אותה האהבה.
נכנסתי לפייסבוק. שם, להבדיל מהטלוויזיה, אני באמת יכולה לבחור אחרי מי לעקוב. את הגיגיו של מי לקרוא ואת השירים של איזו משוררת להציג בפני חברי הווירטואליים. תגידו מה שתגידו על פייסבוק, אבל בכל מקום שבו כמעט אין צנזורה, במקרה הזה על המקלדת, התרבות נאורה יותר. ואולי בזכות זה אני מתחברת לרשתות החברתיות הרבה יותר מכפי שאני מתחברת לגופי השידור למיניהם.
באותה השבת, הסטטוסים נראו לי קצת חוזרים על עצמם. זו סיפרה שחבר שלה הציע לה נישואים, ההוא העלה תמונות של ילדיו הקטנים מתופפים על סירים, עירית לינור סיפרה כמה התפכחה ואיזה יופי שהשמאל אינו נחלתה יותר, ותא"ל אופק בוכריס ספג עוד נזיפות על התנהלותו.
למרבה האירוניה, אני לא אשת ספר גדולה במיוחד, אבל הפעם חיפשתי חומר קריאה, מישהו שיפתח לי את השבוע עם איזו נקודת מבט מעניינת לחשוב עליה. לאחר כמה שיטוטים נתקלתי בסטטוס של גבריאל מוקד, סופר, מבקר ספרות, פרופ' ועורך כתב העת "עכשיו" משנת 1957. אדם מוערך וחכם שלא מעט אנשים קוראים לו "מורי ורבי".
מעולם לא נופפתי את דגל הקיפוח המזרחי ובכיתי: "כל כך עצוב לי, ריססו עלי די-די-טי". להפך, אמרתי "מי שטוב, יצליח. נעשו עוולות, אבל רובן כבר לא תקפות לזמן הזה". לאחר קריאת הסטטוס שכתב מוקד, זזתי באי נוחות על ספת דמוי העור שלי. היה שם לגלוג על היצירה שאינה מטעם יוצאי אירופה, ורפש שהושלך אישית לכיוון המשורר המצוין רועי חסן.
הנה חלק ממה שכתב מוקד: "כאן גם המקום לציין כי רימום קבוצת ערס-פואטיקה של חסן, הוא עלבון לא רק לתרבות ולספרות העברית בכלל, אלא גם מהווה עלבון לתרבות ולספרות הגדולה של המזרח עצמו. הרי מה הם שיאיה הענקיים של תרבות המזרח בעברית? הרי זו שירה תנ"כית, שבוודאי לא נולדה באירופה, אלא כאן, וכן שירתם הענקית של שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד ויהודה הלוי. לא רק גמדים מסוגו של רועי חסן".
"ואז היה מבין כי שורות המפתֵח שלו, כגון 'אני מתגעגע למרק החרירה של סבתא פרחה' וזעקות ילדותיות ברחוב דיזנגוף כגון 'אנא מהרי האטלס, אנא, אנא!', מרוחקות שנות אור מהשירה המזרחית הגדולה בעברית, ואז היה גם מבין כי לא מן הראוי ליישר קו עם גרפומנים גמדיים של מזרחיות מקצועית, וכי אין שתי שירות עבריות נבדלות, זו הספרדית או המרוקאית וזו האשכנזית, אלא יש רק שירה עברית אחת, של ביאליק, אצ"ג, אלתרמן, ושל כל מי שכותב היום".
נגעלתי. חשתי עלבון בשמו של רועי ובשם מי שכותבת על געגוע לבית סבתא. נגעלתי בשם כל בני דורי שתיקנו את דרכי הוריהם וסללו לעצמם דרך חדשה. לא דרך של בושה ועברות שם משפחה, אלא דרך שבה אנחנו עומדים זקופים ואיתנו רוח של גאוות יחידה. יכולתי אולי להסכים עם עניין "המזרחיות המקצועית".
אני מכירה כמה כאלה, מובילי דעת קהל ממוצא מזרחי, מבוססים עד מאוד, שלא מצאו משהו אחר לעסוק בו אז הם מבעירים שוב ושוב את השטח, כדי ליצור לעצמם איזה מקור פרנסה או כדי לסדר לעצמם עוד כתבה בעיתון. מאלה בחרתי להתרחק, או שהתרחקו הם ממני ברגע שאמרתי להם שאני לא צועדת איתם. גבריאל מוקד זה סיפור אחר. מותר לחלוק, מותר להביע דעה ואף רצוי, אבל לקרוא לרועי חסן "גמד" ולעלוב בו, מאבד כל חסד נעורים השמור לך.
מצד שני, לצערי, רועי לא נשאר חייב. כמה דקות אחרי שפרסם גבריאל את הסטטוס, הוא ענה לו ב"עד עכשיו דעתי על גבריאל מוקד הייתה שהוא בנאדם מסריח. מסריח, לא במובן המטפורי, גם לא משום שהוא מרבה 'לדבר בשבחי', אלא כי בפעם היחידה שפגשתי אותו, אף על פי שהוא הרכין את ראשו וכנראה ייחל לכך שאתעלם ממנו, ניגשתי אליו ולחצתי את ידו. ריח הצחנה שעלה ממנו הכה בי, ריח שקשה להגדיר במדויק, מעין בליל של שתן וקיא. עכשיו אני יודע שגבריאל מוקד לא רק בנאדם מסריח, הוא גם סאטיריקן מחונן".
לא הגבתי, לא על זה ולא על זה. באותו רגע לא רציתי להיות בת תרבות של אף אחד מהם. פעם, ויכוחים אינטלקטואליים בין משוררים היו מנומקים ומנומסים.
חזרתי לטלוויזיה. הסדרה על הרומן ההוא עמדה להסתיים. האיש הנשוי, המוזנח והעצוב, אחז בפניה היפות מדי (זוכרים?) של הבחורה בעלת המעלות המוגזמות - ונשק לה. אשתו בדיוק נכנסה וצפתה במחזה (הפתעה!). במקום לבכות ולהטיח האשמות בבעלה, ניגשה אל הפילגש, משכה בשערותיה והחלה להכות אותה באגרופים. הפילגש לא נשארה חייבת, קרעה לאישה החוקית את החולצה וקיללה אותה. והבעל? עמד והביט בשתיהן. "זו נבלה וזו טריפה", חשב לעצמו.
זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי באותה השבת, בין הטלוויזיה לפייסבוק, בין המזרח למערב. בין התרבות הישנה והיפה, לזו המזדקנת והמאוסה. בסוף נסעתי לים. הוא, בשתיקתו, אף פעם לא מאכזב.