כמעט שנתיים עבדתי ב"סמי בורקס" בסניף חולון, זה שפעל מתחת למועדון הסנוקר הכי נחשב בעיר, אפילו יותר מ"קפה נגה" המיתולוגי התל אביבי. ב"סנוקר של צמרת" לא הייתה ברנז'ה של עולם עליון, אבל היו דיבורים שהסתובבה שם לפעמים ברנז'ה מעולמות בגבהים אחרים. הייתי בת 16 ונהגתי להבריז באופן קבוע מהתיכון רק כדי לדחוף עוד משמרת בשבוע שהכניסה לי די הרבה כסף. אבא שלי, שאסף אותי בחצות הביתה כדי שלא אחזור לבד מהקפה, מסעדה או מה שזה לא היה, אמר לי פעם כשראה את כל השטרות של הטיפים שהייתי דוחפת לכיס, שיש לי יותר כסף ממנו.



בגיל 16 הרגשתי עשירה ומשוחררת. לא היו לי על הראש שכר דירה וחשבונות והפרשות לכל מיני קופות וביטוחים ועניינים של מבוגרים. היום יש לי המון. בגיל 16 לא הייתי מתוחכמת בכלל, אבל מאוד רציתי. בכסף שחסכתי קניתי כל מיני דיסקים מוזרים, ספרים מוזרים עוד יותר וכל מה שנגע אז ל"תרבות עילית" בורגנית רק כדי ליישר קו עם הסנובים בתיכון הנחשב והיוקרתי. אחת לחודש הייתי נוסעת עם חברה לתל אביב והיינו אוכלות במסעדה שווה. "פיצה האט" כזה או "הארד רוק קפה". בטח שלא בסניף אחר של "סמי בורקס".



אומרים שזקנים לא מרגישים אף פעם את הזקנה, שהנפש לעולם לא מתבגרת ושלנצח ולא משנה בני כמה נהיה, נישאר הילדים שהיינו. אנחנו לא מבחינים אף פעם בכך שהזדקנו, אלא רק בשעות בוקר מוקדמות מול הראי, כשהדמות שניבטת מתוכו נראית לפתע בדיוק כמו האיש או האישה שהבטנו עליהם פעם כשהיינו ילדים. עומדים קטנים ליד אמא או אבא בבוקר מול המראה הגדולה ותוהים לעצמנו אם אי פעם נזדקן וניראה כך. מה שעצוב יותר מכל הוא ההבנה שההורים שלנו שנראו לנו כל כך זקנים אז, היו ברוב המקרים הרבה יותר צעירים ממה שאנחנו היום.



לא רק שאי אפשר לחוש בזקנה באמת, אלא גם אי אפשר לדעת מתי אנחנו הופכים להיות כל כך מתוחכמים. קוראים לזה בורגנות, אבל אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב מסתם לעזוב את הפריפריה למרכז או לקנות בסופר ולא במכולת. אף פעם לא פחדתי מהיום שבו אהפוך להיות אנינת טעם. אולי כי בתוך תוכי רציתי להיות, גם אם ידעתי שהבלוף הזה של קולינריה גבוהה או לחלופין סוגה עילית מוזיקלית לעולם לא באמת יצליח לעבוד עלי כשאביט על עצמי לבד במראה.



סתם כך, בפול ווליום, בלי להתפלסף. צילום: Getty Images



ניסיתי, בחיי שניסיתי, לערבב יינות בוטיק ולהבחין בהבדלי ארומה, ניסיתי להבין מה ההבדל בין מסעדה לבין ביסטרו, בין מאפה לבין פטיסרי ובין שף לטבח. ניסיתי להקשיב לניק דרייק בלי להירדם, למוזיקה אלטרנטיבית בלי לחטוף כאב ראש ואפילו ביליתי ערב במרתון ג'אז אפלולי עם חצוצרן. הצלחתי להתאפק לא להרוג אותו. ובכל זאת הבנתי שעל אף ההסתייגות, לא היה אפשר לברוח כליל מהמכה הבורגנית הזו שפעם כל כך שאפתי אליה. בין שרציתי ובין שלא, ייתכן מאוד שאיזשהו תא בתוכי הפך להיות מתוחכם מדי, דומה לפרקים לאותו מבקר מסעדות שמלין על סדר הנחת הסכו"ם על השולחן ומדסקס שעות על טעם המים. מהברז? חוצפה. לא תקבלו טיפ.



כן, האמת המרה היא שגם לי נפלטת מדי פעם האליטה הבורגנית, זו שאני לא תמיד מצליחה לעצור בזמן. לפני כמה ימים לא נכנסתי לחנות בגדים בשינקין שבה שרצתי כנערה רק כי היה שם "ממש ריח של סיגריות", החזרתי קפה כי הגישו לי אותו ב"ספל גדול מדי", ואני ממש מתביישת בעצמי אך מודה שאמרתי לחבר במסעדה, "העוגות שלהם קנויות, זה בדוק".



ובכל זאת, הנה חצי נחמה שאני נאחזת בה כמו מצוף בים סוער. בורגנית או לא, בסופו של דבר לא משנה איזה סיבוב אעשה בעולם הזה של התחכום, אחרי שמערכת ה"תראו אותי" הפנימית מסיימת לפלוט את השטויות שלה, כשארצה להתנחם ולהשקיט את נפשי אני ארצה את ההמבורגר התעשייתי של הרשת המושמצת, את הגלידה האמריקאית מהמכונה, קרמבו מוקה, ערגליות תות, את פול מקרטני בשיר שכתב ללינדה, את הנעליים מהחנות עם הסיגריות ואת האלבום "one" של הביטלס סתם כך בפול ווליום, בלי להתחיל להתפלסף על התפתחות הרוק העולמי של "האלבום הלבן".



בשבוע שעבר עמדה הילדה הקטנה מול המראה בבית קפה או ביסטרו או סתם מסעדה בעיר שהיא גדלה בה, והצליחה - רגע לפני שקיבלה פרצופים מרים מהמבוגרת הממורמרת שהביטה בה במראה רק כי הגישו לה מים מהברז - לבקש ממנה לשתוק. זה עבד. מודעות עצמית, מסתבר, היא תכונה נהדרת.