גל החום הצהבהב שליווה את החג הלבן, הטיל עליו מורא גדול, כמו אקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה של הקיץ. וזה, חשב, עוד השרב הטוב, היבש: מה יהיה עת יגיעו הימים שבהם "הביל במישור החוף"? בשבת הוא הכין את הבית לקיץ. כלומר, שטף את הפילטרים של המזגן, ונדהם כרגיל לגלות כמה אבק הצטבר בהם. מבלי משים נפלט שיעול מגרונו, המחיר של מגורים בלב העיר.
"אני חייב להעיף עשרה קילו לפחות, גם ככה יהיה פה חם כמו בגיהינום בעוד חודשיים", הרהר והחליט שברגע שייגמרו כל הקישים ועוגות הגבינה שנותרו מהחג, יעבור לפריכיות ומלפפונים ירוקים.
ולמה לא באמת? הנה, מלפפון ירוק עם מעט שמן זית ומלח יכול להיות מעדן! ניסה להתפרץ לדלת שזה עתה פתח לעצמו, רק מכיוון שאת המלפפון הזה הוא הניח על שכבה נאה של גבינת שמנת שנותרה מחג החלב ונמרחה על פרוסת חלה מתוקה. הוא לא הצליח לעבור בעדה, שלא לומר "להתפרץ".
"כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים", זמזם לעצמו את המילים של לאה גולדברג, וחשב שאין בזה שום דבר קל. בעיקר אם שרת התרבות תחליט שיש להכחיד כליל את זכר תרומת התנועה הקיבוצית למעשה הציוני, ותבקש משרית חדד לסלסל גם את זה, החל מטקסי חג השבועות של השנה הבאה.
בעודו מזמזם הפליג בזיכרונותיו אל ימי ילדותו, איך בכל שנה נבחר איזה קרוב משפחה שיש לחגוג אצלו בקיבוץ את החג החקלאי הכי חשוב של השנה, והתגעגע לימים שבהם ישיבה על כנף טרקטור הייתה פסגת חלומותיו. כמה קל להסתפק במועט, כשמועט הוא כל מה שיש.
"שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר", חזר לפזם והפעם צחק. כל כך לא מפה המילים של לאה גולדברג. הנה, אפילו שלמה יידוב המוכשר לא הצליח להלחין את המילה "נהר" כך שהמנגינה תכיל אותה, ומאז היא תקועה שם, כ"נהההר"... ממש כפי שתקועים אנחנו פה, במזרח התיכון, לנצח נטע זר בארץ אבותינו.
מסביבו סערה אותה ארץ נוי אביונה (וכן, הוא יודע שזה משיר אחר, אבל לפחות מאותו המקור), וזכתה לאביונה עת זכתה באירוויזיון. ולצלילי אותו שיר קצת מוזר התגוששו אלה עם אלה, חוגגי פתיחת השגרירות בירושלים מול המזדעזעים מהמראות בעזה. אחת, דווקא גברת יקרה שהוא מחבב עד מאוד, כתבה על איך הפכנו להיות "אחד הצבאות הכובשים האכזריים בהיסטוריה". ככה, בלי להתבלבל. והוא תהה איזה משני המושגים אינו נהיר לה די צורכו: "אכזריות" או "היסטוריה", כי די ברור שלפחות אחד משניהם היא לא מכירה מספיק.
"ומה היה קורה אם היו מאפשרים לאותם 'מפגינים' לחצות את הגדר אל תוך מושבי וקיבוצי הדרום?" השיב לה מישהו, אבל היא לא ענתה. ככה זה בשמאל החדש: במשך שנים אוכלים לנו את הראש על היפרדות, ומסבירים שאפילו מבחינה ביטחונית קל יותר כשהאויב שלך נמצא מעבר לגדר, אבל כשהמדיניות שלהם מיושמת אחד לאחד, מתברר שעבור האחר "להיות עם חופשי" פירושו להמליך על עצמו את האטד החמאסי. אכן, גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול למחר.
הוא יוצא לקושש לו בירה קרה בחום המתגבר, מרגיש כמו זר בארצו בין מי שכותב, בלי לחשוב פעמיים, "60? חבל שלא 60 אלף!" ובין מי שבשם איזו תודעה גלובלית־אינטלקטואלית כוזבת קורא לחיילי צה"ל "רוצחי תינוקות", וריח של חומר וייטנאמי משובח עולה באפו מרוב נאורות מעושה.
ואפילו כוס הגולדסטאר הצוננת לא מצליחה להפיג את עצבנותו המתעוררת, לא על השרב ואפילו לא על המצב, אלא רק על זה שבזבז דקות יקרות של חופש על ויכוח פוליטי, ועוד כזה שהתנהל בין שתי אוזניו! במקום זה הוא נושא את עיניו אל הברמנית היפה, שמלה אביבית תלויה על כתפיה בכתפייה דקיקה, חושפת כתף מפוסלת ואת קימורי החזה שבגיל הזה עוד נמצא בדיוק במקום הנכון גם ללא תמיכה, כפי שהוא יכול לאשר במבט שני.
"אוף, איזה חום. מילא פה בפנים, אבל השולחנות בחוץ הורגים אותי", היא אומרת לו, מרגישה מספיק פמיליארית כדי לתפוס בין אצבעותיה את שולי החלק הקדמי שמתחת לכתפיות, להרחיק ולקרב במהירות כדי להזרים קצת אוויר ממוזג אל הנתיב שסלל אגל הזיעה, גולש מגרונה לקימוריה. והוא נותן למראה הזה לכבוש אותו, גם אם להרגיע במקום להסעיר: "כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה", הוא משחזר בזיכרונו ומיד מחליט להתקשר לאמו הקשישה, להתעניין איך היא שורדת בחום הזה.