תום ניסני הוא יו"ר תנועת "סטודנטים למען הר הבית" ופעיל בתנועת "אם תרצו". שמו עלה לכותרות ביוני 2017, כאשר ערך בהר הבית טקס שבו נישא, כדת משה וישראל, לשרה לוקרט. השבוע שמענו כי בבית המשפט בירושלים מתנהל משפט פלילי נגד ניסני. כבר ב־2014 הוא נעצר על ההר בידי שוטרי משטרת ישראל כי... התיישב על הארץ. עשרות ערבים, מונהגים בידי שומרי הוואקף המוסלמי, הסתערו לעברו בקריאות "אללה אכבר". אך המשטרה, במקום לגרש את הפורעים הערבים - עצרה את ניסני. כתב אישום הוגש נגדו והאשמה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".



חייבים הדברים להיאמר: בשנה האחרונה חל שיפור משמעותי ביחסה של משטרת ישראל ליהודים העולים אל הר הבית. יכולתי ללמוד על כך מקרוב, כאשר עליתי זה לא מכבר עם בני משפחתי להר, לחגוג את בר המצווה של נכדי מיכאל. אומנם עיכבו אותנו בכניסה בשעה שמאות תיירים חלפו על פנינו, אך עשו זאת בסבר פנים יפות ובנימוס, וכשירדה מן ההר קבוצת היהודים שעלתה לפנינו - ליוו אותנו פנימה, ואבטחו אותנו.



בביקורי הקודמים בהר נדבקו אלינו תמיד שומרי הוואקף לוודא שאיננו ממלמלים ברכה אם שתינו מים, שאיננו מרימים גרגיר עפר או אבן חצץ מהקרקע או קוטפים עלה זית מהעצים הנטועים בו, או חס וחלילה מתפללים ממש. הפעם ניצבו אנשי הוואקף מרחוק. גם כנופיות המוראביטון והמוראביטאת, שכירי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, חייליו של שייח' ראאד סלאח, לא התקהלו בהר לצווח "אללה אכבר" בכל פעם שעבר יהודי על פניהם.



משטרת ישראל, בהנחייתו של השר לבט"פ גלעד ארדן - סילקו אותם מן ההר לאחר שהכריזו עליהם התארגנות בלתי חוקית. השינויים הללו התבטאו גם בעלייה הדרמטית במספרי העולים המבקרים בהר. כשעליתי עם אבי ע"ה להר הבית לפני 50 שנה - היו רק מאות בודדות של יהודים שפקדו את ההר. השנה יהיו רבבות. ובכל זאת - השינוי ב"רוח המפקד" לא חלחל אל כל שורות השוטרים.



השוטרים שעצרו את ניסני ב־2014 על ההר משום שהעז לשבת - נקראו השבוע אל דוכן העדים ועו"ד יצחק בם חקר אותם. ומתוך תשובותיהם עלתה תפיסת העולם שהנחילו להם מפקדיהם, כי אין לחשוד במי מהשוטרים האלה שצלל אל תהומות הסוגיות התיאולוגיות לגבי קדושת ההר ליהדות ולאסלאם. מה שאמרו להם - הדהד באולם בית המשפט. עבור שוטרי משטרת ישראל אלו - הר הבית קדוש למוסלמים ואינו קדוש ליהודים.



היהודים הם "מבקרים", ואילו המוסלמים נמצאים בהר בכל שעות היממה, ולכן הם "מקומיים", כלומר בעלי הבית. ואולי לא ההבדל בשעות הנוכחות הוכיח לשוטרים מי בעל הבית בהר, אלא ההתקפלות המבישה של הממשלה בפרשת המגנומטרים והכניעה לתביעת הערבים להימנע מבידוק ביטחוני למרות רצח השוטרים בשערי ההר. אל דוכן העדים עלה רס"ר ראוף עליאן. הוא אמר כי הערבים שהקיפו את ניסני וצרחו "אללה אכבר" לא הפרו את הסדר הציבורי, כי הם "מקומיים", ולעומתם ניסני, שרק התיישב על הקרקע - הוא הפרובוקטור ולכן היה צריך לסלקו ולעוצרו.



מילא ראוף עליאן. שמו עשוי ללמד אותנו כי אינו יהודי ולכן אולי לא למד על קדושת ההר ליהודים. אבל מפקדו, פקד עידן בן נון, מפקד המשמרת בהר הבית, אשר לפחות על פי שמו הוא מבני ישראל, אמור היה לדעת. "למי המקום קדוש?", שאל אותו עו"ד בם. "למוסלמים" השיב בן נון, הנושא, בגאווה אני מקווה, את שמו של יהושע כובש כנען, אלפיים שנה לפני שהגיע הנה המוסלמי הראשון. "וליהודים הוא לא קדוש?", הקשה בם. "מסגד אל־אקצא הוא לא מקום קדוש ליהודים".



אז למה נתגולל על אונסק"ו ועל מועצת זכויות האדם של האו"ם, שקבעו כי ירושלים והר הבית אינם קדושים ליהודים, אם קצין במשטרת ישראל אינו מכיר בכך? ואיך בור או רשע כזה מאמץ בכל לב את הנוסחה הלאומנית של הערבים בעשורים האחרונים כי כל שטח הר הבית הוא "אל־אקצא". חידוש שבא לעולם כדי לטעון שהיהודים מנסים "להשתלט על המסגד". והרי אפילו במפות ובגלויות לתיירים שהפיץ המופתי אמין אל־חוסייני מצוין שטח ההר כ"חראם א־שריף", ורק מבנה המסגד שבדרום ההר נקרא "אל־אקצא".



אז לידיעת הקצין ע' בן נון ודומיו, שבורותם מזעזעת: הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אלפי שנים ההיסטוריונים בכל הדורות אמרו זאת, וכך נכתב בכל כתבי הקודש היהודיים, הנוצריים וגם המוסלמיים. ואפילו בג"ץ במדינת ישראל חוזר על ההגדרה הזאת שוב ושוב בפסקי הדין שלו. ניתן היה לצפות מקצין במשטרת ישראל שיברר מה המעמד החוקי של המקום שהוא מופקד עליו. ואם לא עשה כך, לא ב־2014 ולא ב־2018 - אולי ראוי כי מפקדיו יוודאו כי כבר מחר בבוקר יעבור השתלמות קצרה ופשוטה, ובסיומה בחינה, ואם לא יעמוד בה, ולא יצליח ללמוד כמה עובדות פשוטות - לא ישרת עוד במשטרת ישראל כדי לקשקש בשמה הבלים באולם בית המשפט.



השבוע גם התבשרנו כי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הנחתה כי שופטים המחליטים לדחות עתירה על הסף לא יוכלו לבחור את השופטים שיישבו עמם בדין כדי לפסוק כך. אולי התיקון הזה ימנע בעתיד את המצב המעוות שבו פסק הדין נקבע עוד לפני המשפט באמצעות הרכב מוטה מראש. אז אולי יצליח בג"ץ ליישב את הסתירה בין שתי פסיקות מובהקות שלו. האחת, ביחס להר הבית, שבו פסק שוב ושוב ברוח החוק הבריטי המנדטורי - כי בית המשפט אינו מתערב בענייני המקומות הקדושים, ועניינים אלו מסורים בידי הממשלה. והשנייה, ביחס לעתירת "נשות הכותל" לזכות תפילה רפורמית ברחבת הכותל - שבה החליט בג"ץ כי דווקא מותר לו להתערב בעניין המקומות הקדושים והוא חייב את הממשלה לאפשר תפילה.



אולי אם נשיאי בית המשפט לא יוכלו עוד לקבוע מראש הרכב שיפוטי על פי פסק הדין הרצוי בעיניהם - יכפה בג"ץ על הממשלה לאפשר גם ליהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר להם, ולא יסתתר עוד מאחורי פסיקה בריטית תוך התעלמות מזכות יסוד מוקנית, זכות הפולחן, גם ליהודים בהר הבית.