אין מנוס מלשאול איך נזכור גם הלאה. ועד מתי. אין מנוס מלשאול כיצד נזכור הלאה, ואיך. ההיסטוריה היהודית עשירה בטרגדיות, את הקטנות כבר איננו סופרים, גם את רוב הגדולות כבר לא. המאורעות הקשים של מסע הצלב הראשון אינם חלק מתודעתו הלאומית של הישראלי בן ימינו. יום השנה לגירוש ספרד אינו נזכר בלוחות השנה. פרעות ת״ח ות״ט לא מצוינות בבתי הספר. התלמידים אינם יודעים מי הוא ״חמיל הרשע״. הפרעות שהחלו בפסח והתפשטו לכדי ״סופות בנגב״ של שנת 1881 נלמדות בשל הקשרם הציוני המובהק, אבל דגל ישראל לא יורד בעטיין לחצי התורן.
תשעה באב רלוונטי משום שהוא מציג תמונה מאלפת של מה שקורה לזיכרון מטעם המדינה. זיכרון שהיחיד משוחרר ממנו. יש לכאורה חוק במדינת ישראל המחייב אותה להתאבל בתשעה באב. צאו לרחוב ושפטו – האם ישראל מתאבלת? במקומות רבים בתי הקפה פתוחים. מחלונות תוכלו לשמוע מוזיקה של יומיום, והטלוויזיה משדרת כמעט כרגיל. את תשעה באב מקיימים רק מי שקיבלו על עצמם את החובה לזכור. מי שצמים, מי שהולכים לבית הכנסת, מי שיושבים על הרצפה, מי שאומרים קינות.
ויש בזה כמובן לקח, או לפחות אפשרות ללקח: המדינה אינה זוכרת – זוכרים האנשים. וכדי שיזכרו, הם זקוקים לכלי זיכרון. ליל הסדר הוא כלי של זיכרון. הדלקת נר חנוכה היא כלי של זיכרון. מה שעושים בבית או בקהילה, יחד או לחוד, לפעמים בחשק ולפעמים תוך רטינה, הוא כלי של זיכרון. כדי שליום השואה תהיה משמעות לעוד הרבה מאוד שנים קדימה צריך יותר מהחלטה נחושה של המדינה. צריך יותר מצפירה. צריך יותר מחובת בית הספר. כדי שליום השואה תהיה משמעות צריך לקחת עליו אחריות. צריך לחשוב עבורו על כלים.
התרעות פיקוד העורף