הסיבה העקרונית והמרכזית לכך נובעת מההחלטה לצאת מלבנון בהסכמה עם הקהילה הבינלאומית והאו״ם, במסגרת החלטת מועצת הביטחון 425 מ־1978. החלטה זאת קבעה שעל צה״ל לסגת לגבול הבינלאומי, שיוקם כוח או״ם בדרום לבנון, שצבא לבנון ירד לדרום ושממשלת לבנון תשליט את ריבונותה המלאה על כל דרום לבנון. פירוש הדבר היה שאין יותר מקום לצד״ל, שהוא יפורק מנשקו ויהיה נתון לחסדי חיזבאללה. ממשלת לבנון התייחסה לאנשי צד״ל כבוגדים משתפי פעולה. כלומר, אם מדינת ישראל רצתה שיציאתה מלבנון תקבל הכרה בינלאומית ותהיה לגיטימית, היא הייתה חייבת למלא אחר תנאי החלטה 425. נמחיש זאת: אם ישראל, למשל, לא הייתה יוצאת מכל שטח לבנון, או שיחידות חמושות של צד״ל היו נשארות ברצועת הביטחון - אזי האו״ם היה קובע שישראל לא מילאה אחר הוראות החלטה 425, ומועצת הביטחון לא הייתה נותנת את חסותה ואת הסכמתה ליציאת ישראל מלבנון. במילים אחרות: האינטרס הישראלי המדיני־ביטחוני לקבל חותמת בינלאומית ליציאה מלבנון (על מנת שלא תהיה לגיטימיות לבצע נגדה פעולות אלימות משטח לבנון, ולה תהיה לגיטימיות להגיב) גבר על המחויבות לשלומו ולביטחונו של צד״ל.
הממשלה הייתה ערה לכך, להשלכות ולמשמעויות, מאז קיבל ברק את ההחלטה בסוף מרץ 2000 לצאת מלבנון בחסות החלטת מועצת הביטחון 425. אולם היא לא השכילה לטפל כראוי בבעלי בריתה הנאמנים, שכ־7,000 איש מהם ברחו לשטח ישראל עם היציאה מלבנון; היא לא השקיעה משאבים ומאמצים כדי להקל את הטראומה האיומה שחוו בעלי בריתה הנמלטים. הללו הופקרו לחסדי אנשי משרד האוצר שלנו. במקום לקבל טיפול שיקומי של ״חמישה כוכבים״, הם קיבלו טיפול של קמצנות והשפלה. עד היום ״חוגג״ חיזבאללה על היחס המחפיר שלנו כלפי צד״ל.
ומה מדהים? שגם כלפי אוכלוסייה אחרת לגמרי, שנעתקה מביתה בנסיבות שונות לגמרי, וחוותה טראומה, לא השכילה המדינה לפעול לשיקומה בצורה יעילה ומתוכננת. כוונתי למפוני גוש קטיף בהתנתקות מעזה. מה צופן לנו העתיד במקרים דומים אפשריים? אלוהים ישמור.
התרעות פיקוד העורף