ואז בא בג"ץ. ואז החל הטפטוף מחדש. תכף הוא יהפוך למבול. בחודשים האחרונים נלכדו על הגדר שלוש קבוצות מסתננים, 10-12 בכל קבוצה, עם סולמות גדולים. הם עברו את הגדר בקלות והמתינו מצדה השני להסעה לתל אביב. כמה מהם כבר היו כאן, הסכימו לצאת מרצון, קיבלו 3,500 דולר כל אחד ממשלם המסים הישראלי, ועכשיו בא להם לחזור. פרנסה לא רעה, בסך הכל. שכר העבודה המשולם להם בתל אביב גבוה פי 20 ממה שיקבלו בקהיר או בעמאן. כדאי להם. ברגע שהם יבינו שמתקן חולות כבר לא רלוונטי, הם יחזרו לצבוא על הגדרות ולעבור אותן. אלה הם חוקי הטבע. הקבוצות הללו, שעברו את הגדר וחבריהן עכשיו משוטטים בתל אביב, היו קבוצות ניסוי. אם הניסוי יצליח, הבשורה תתפשט במהירות.
איפה הקו האדום? הקו הזה משורטט לאורך הגדרות שהוקמו בגבול הדרומי, הצפוני, עוד מעט גם המזרחי שלנו. גם אני בעד הפרדת הדת מהמדינה. ההשתלטות החרדית על אורח החיים (והמוות) בישראל היא בלתי נסבלת ומרד הגיור שפרץ השבוע מוכיח זאת. חדירת מטיפי דת ליותר מדי אתרים אסטרטגיים של חיינו צריכה להדיר שינה מכל עין ציונית באשר היא. כולל הסיפוח הזוחל של צה"ל (צבא אלוקי ישראל) וארגוני ביטחון נוספים.
מאז ניצחונו הגורף של נתניהו בבחירות האחרונות הלכה והפכה סביבתו לקשה יותר. כפי שכבר נכתב כאן, ראש הממשלה איבד את הבלמים, שכח את הזהירות, נטש את הפחד המובנה בהתנהלותו עד כה. לשכתו מתרוקנת והוא אינו מוטרד. לאחרונה נבדקה האפשרות למנות את העיתונאי רן ברץ (מייסד אתר "מידה") ליורשו של לירן דן, ראש אגף ההסברה. נתניהו אף פגש את ברץ (ברץ: אין תגובה). ההחלפה בין דוד שרון ליואב הורוביץ נתקעה (גם בגלל הפרסום אצלי). שיכרון הכוח של נתניהו מאפשר לו להמשיך את מלחמת האדמה החרוכה בממשל האמריקאי (תוך שעבוד אינטרסים חיוניים של המדינה), לפרק את משרד החוץ לגורמים, להעביר את מתווה הגז (כאן ביבי צודק) ולהמשיך להשתלט על התקשורת.
האיום הביטחוני החמור ביותר בעיני הישראלים אינו האיום האיראני, אלא איום הרקטות ומנהרות הטרור מעזה (54% רואים בו האיום הכי מדאיג במקום הראשון או השני, מול 38% שרואים כך את האיום האיראני). הסקר מראה כי מצביעי השמאל מוטרדים יותר מאיומים מדיניים על ישראל, מצביעי המרכז והימין - מאיומים ביטחוניים. כשמדברים על הסכם שלום פוטנציאלי עם הפלסטינים, הטיעונים המשכנעים ביותר הם טיעונים מהתחום הכלכלי. הם משכנעים בעיקר את מצביעי המרכז־שמאל.
כשמגיעים למבצע צוק איתן זה נהיה כמעט מצחיק: 54% סבורים שהמבצע לא שינה את המצב הביטחוני ולא הפך את ישראל לבטוחה יותר. למרות זאת, 74% סבורים שהיה כדאי לצאת למבצע. לשם השוואה, קשה להניח שגם אחרי מלחמת לבנון השנייה, למשל, זה מה שהיה הציבור קובע. במילים אחרות, אף שצוק איתן נתפס כמבצע כושל או כלא מוצלח, הדרג המדיני ומקבלי ההחלטות לא משלמים עליו מחיר פוליטי והציבור שלם עם מה שקרה.
בסוף, האמת מזדחלת לה החוצה, מתעלמת מכל מי שניסה לאנוס אותה, ומתייצבת מול כולנו לאור היום. הסוף הזה הגיע, סוף סוף.
בראיון עמי מיום 24.12.14 שפורסם במגזין "ליברל" הובאו דברים בקשר ל"מסמך הרפז". בהקשר זה ברצוני להבהיר במפורש כי לא נאמר על ידי בכל זמן שהוא שמסמך זה נכתב או נערך על ידי יוני קורן, וכי אין בידי כל ראיה שהמסמך היה במחשבו או הוצא ממנו.
ככל שניתן היה להבין זאת מדברי, הרי שלא לכך הייתה הכוונה ואם מר קורן נפגע מהאמור, אני מצר על כך.
התרעות פיקוד העורף