אין ירושלמי שבימים האחרונים לא נזכר בתקופת האינתיפאדה השנייה. ההליכה המתוחה ברחוב, החיפוש אחרי האיש המוזר עם התיק הגדול, והאינסטינקט הכי ירושלמי שיש של ספירת הסירנות. אותן הסירנות שהיו בגדר מבשרות הבשורה המרה טרם עידן האפליקציות. מיד לאחר הופעתן של שתי סירנות ברצף, הגיעו ההודעות, הטלפונים המודאגים והצפייה הממושכת במסך הטלוויזיה עד לשידור המבזק המיוחד, שפיזר את מסך הערפל. שעות של התבוננות על מרקע הטלוויזיה זכורות לי היטב. הפצועים, האחים, ההורים ותמונות הנרצחים בעמודים הראשיים ביום שאחרי. כולם כאחד צרובים לי חזק בזיכרון.
אנחנו, הירושלמים, נמשיך לעבוד קשה יותר, נמשיך לפעול למען ירושלים שלנו, ירושלים של מעלה. אנחנו נמשיך לחיות כאן ולהאמין, עם ובלי הפוליטיקאים. הם ימשיכו לראות בנו סמל בזמן שאנחנו נבנה כאן חיים. אם ירצו להבין באמת מה קורה כאן מעבר לססמאות, אנחנו נקבל אותם בברכה, נראה להם ונסביר להם מהי ירושלים האמיתית. בלי להתלהם, בלי פופוליזם ובלי צעקות. בואו לירושלים. ד
הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת התעוררות
התרעות פיקוד העורף