העולם הערבי-מוסלמי כמרקחה: ממשלת ישראל מחוקקת חוקים נגד המואזין. מנגד, יוזמי החוק טוענים: זו מלחמת דת, באזורים שבהם המסגדים סמוכים לאוכלוסייה יהודית המצב בלתי נסבל, ואנשים ישנים ומתהלכים עם אטמי אוזניים. הנה עוד פך שמן שנשפך על מדורת האיבה והשנאה בין שני העמים, שהתעצמה בימים האחרונים בעקבות הצעת החוק להגבלת הדציבלים של המואזינים, אשר עלולה להחריג את צופרי השבת.

סליחה, שומרי המסגד והפולחן המוסלמי, לשם מה אתם קוראים לציבור שלכם אם לא להביא אותו למסגדים, לבוא לעבודת הבורא, לתפילה, לשלום, לאחווה ולאהבת הזולת? סליחה, רבותי המחוקקים, מייצגי העם ומי שאמורים לתת מענה לסבלו, בשביל מה צריך כאן חוקים? לפני שהחוק עובר, לפני שמורידים את הרמקולים מהמסגדים ולפני שמלבים כאן את אש השנאה והאיבה, האם לא כדאי לקרוא באותם רמקולים מעל אותם מסגדים לנציגי הציבור המוסלמי, לשומרי הדת, לבוא למפגש עם נציגי הציבור היהודי הסובל, לשבת יחד כשכנים טובים שכוונתם ורצונם לשמור על שכנות טובה בלי לפגוע זה ברגשות ובתחושות של זה, בהידברות, בנועם, בהבנה? אפשר, לחלופין, ליצור את הקשר הזה באמצעות הרשויות המקומיות הסמוכות למסגדים. לא צריך בשביל זה חוקים, משטרה או צבא.

במקום להשכין שלום, נזרעת כאן שנאה

אנחנו הרי יכולים לחיות יחד באחווה ובאהבה, בשכנות טובה. צריך פשוט להבין יותר טוב זה את זה, להגיד כשמשהו לא בסדר. זה לא סכסוך על אדמות, אלא עניין שבין בני אדם שמתפללים לאותו אלוהים. הרי כשהמוסלמים קוראים לאנשים לבוא למסגד להתפלל לאלוהים, זה לאותו אלוהים שאנחנו מתפללים אליו, אז איך הוא יביט עלינו? איך הוא יקבל את זה שאנחנו רבים ושונאים כאן בגללו? ובמקום להביא שלום בין שני העמים, כביכול אלוהים זורה כאן שנאה, ריב, מדון ושפיכות דמים?

מהמסגד צריכה לצאת בשורה של שלום, של חיים משותפים. יש היום דרכים אחרות, מתקדמות ויעילות לקרוא לכל מוסלמי לבוא למסגד, בקריאה שקטה ובטוחה, אבל אנחנו לא רוצים לכפות חלילה אלטרנטיבה אחרת, לפגוע במסורת העתיקה. אפשר שהמואזין ישמיע את קולו בסבירות, בעוצמה שלא תפגע בשכנים. מילת המפתח היא התחשבות.