12 ישראלים נרצחו אשתקד במעשי טרור לאומניים, והארץ רעשה: כוחות צבא ומשטרה הוזרמו, המערכת הפוליטית רתחה והתקציבים זרמו. באותו פרק זמן נרצחו 24 ישראליות מטרור פנים־משפחתי, אך כמעט אף אחד לא דיבר על זה. מול העשרות שנפגעו בטרור לאומני, נפגעו מאות אלפי נשים מאלימות, רובן לא דיווחו על כך, ורק כ־22,000 תיקים נפתחו במשטרה בגין אלימות נגד נשים, ועוד כ־4,000 בגין עבירות מין. 60% מהתיקים הללו נסגרו, בשל חוסר ראיות, חוסר עניין לציבור, חוסר עניין לתקשורת לסקר, ולמשטרה לחקור ולמצות את הדין.
והנה, מול האפאתיות המתמשכת הזאת לבעיה החברתית החמורה בארץ התפרסמה תוכנית משרד הרווחה למאבק באלימות נגד נשים, שעלותה 250 מליון שקלים – סכום צנוע, אך לנו, שהורגלנו לכמעט אפס התעניינות ומעש – גם שמינית צוללת היא בכל זאת משהו. כל סעיפי התוכנית הם צרכים בסיסיים של חברה המבקשת להיאבק באלימות נגד נשים, כל כך בסיסיים, שחלקם היו חייבים להתבצע בשגרה ולא כ"תוכנית".
יש לברך על היוזמה, שבגיבושה לקחו חלק גם הארגונים החברתיים, בהם ויצו, ולהבטיח כי תמומש, ולא תלך לאיבוד במסלול ביורוקרטי של אישורים. אך לצד הסיפוק, ישנה כוכבית המרחפת מעל התוכנית, הנעדרת רכיבים הכרחיים ופוסחת על תחומים שבהם המצב הוא קשה מכל: היא אינה מנהיגה פעילות מניעה החסרה כיום, אינה מתייחסת להטמעת המסרים במערכת החינוך ולסנכרון מקיף יותר בין כלל המערכות, וגם לא מקדמת דיה טיפול בילדים הנפגעים נפשית מהאלימות בין הוריהם. במילים אחרות: התוכנית מתעלמת משורשי התופעה ומתמקדת בסימפטומים.
מאבק אמיתי באלימות נגד נשים דורש שינוי סדרי עולם וסדרי עדיפויות, מרמת בית המשפט העליון ועד רמת המוקדנית במשטרה. כי אם כיום מתוך כ־2,500 אסירים בישראל בגין עבירות אלימות במשפחה כשליש מרצים את עונשם בפעם השישית ויותר, ברור לכל שפגם בסיסי קיים בהרתעה, בענישה, בשיקום ובמניעה.
התוכנית למאבק באלימות נגד נשים, אין בכוחה לפתור את הבעיה, אלא אם כן יחול לצדה מהפך תפיסתי ביחס הממשלה כולה ומשרדיה השונים, בתי המשפט, המשטרה, וגם התקשורת. בין אם התוכנית תיושם במלואה ובין אם תישכח בחלוף יום המאבק באלימות נגד נשים, דברים גדולים ומרחיקי לכת בהרבה נדרשים כדי שנטפל בנגע הטרור בתוך המשפחה,באותה נחישות, בהילות ומידת הצלחה שבה מטופל הטרור הלאומני.
הכותבת היא יו"ר ויצו העולמית