הפועל שלי, זה הדבר הכי טוב שקרה לנו מאז הדאבל

הדבר היחידי שהמועדון הזה עדיין לא איבד – זה את הקהל שלו. ובדיוק כמו שהוכחנו בכדורסל, גם כאן אנחנו הפתרון היחידי לבעיה, הרי אלינו לא יגיעו גולדהאר או ברקת, זה לא ב-DNA שלנו, מקסימום יסתובבו לנו בין הרגליים כבירים, טביבים, או הראלים, כל אחד בתורו. הגיעה השעה שאנחנו ניקח אחריות על גורלנו ונחזיר את הזהות הייחודית למועדון הזה.

קבוצת אוהדים שתתחיל מלמטה ותטפס אט אט במעלה ההר תיצור מחדש את הזהות שאבדה לה. אי שם בין טביב לרמון להראל והשד יודע מי עוד. 

המהלך הזה, של הקפאת הליכים, היה באוויר כבר חודשים טובים, וטוב שהגיע השנה וחבל שלא קרה לפני שלוש שנים. משפט קצר לאוהדי הקבוצות האחרות – במקום להתענג מהצד ולצחקק בתגובות, כדאי מאוד שבתור אוהדי כדורגל שגורל המועדון שלכם חשוב לכם, תתחילו לשאול שאלות ולדרוש תשובות. 

איך יכול להיות שכל מוסדות המנהלת/ בקרה תקציבית/ התאחדות עמדו מהצד, אישרו את הביזיון הכלכלי הזה, האמינו לחיוך של כבירי, ולא טרחו להקים קול זעקה ולעצור את ההתנהלות השערורייתית הזו. אתם, החנוטים בחליפות, אמורים לשמור על הענף הזה נקי ומסודר – איפה הייתם? איפה האחריות שלכם. 

שלוש דקות אל תוך הארכה במשחק הכדורסל של הפועל ת"א נגד חולון, כשכבר היה ברור שניצחון לא נראה הערב, דחק בי הבן שלי ואמר לי "יאללה אבא, בוא נלך הביתה". הסברתי לו, שבניגוד לשכנינו הצהובים, נשאר עד הסוף, נמחא כפיים לשחקנים ונאמר להם תודה. כמוני נשארו כל אלפי האנשים שמסביביי. האולם באיינשטיין (דרייב אין בשבילכם) היה מלא עד שריקת הסיום, וזאת בדיוק העוצמה של הקהל במועדון הזה.

גם השבת, אחרי הנדידה הכפויה מבלומפילד, אהיה במושבה וכמוני עוד אלפים טובים – כי אותנו המועדון הזה לא איבד. נתאושש ונחייך, ונרים את הראש - עד שנצליח להחזיר לעצמנו את הצבע האדום ללחיים.