שמעון פרס נוכח בחיי משחר ילדותי. הוא וסוניה רעייתו היו חברים קרובים של הורי, אורה וחיים, ודרכי הפוליטית והציבורית הייתה שלובה בזו של המנהיג שמעון פרס. ראיתיו מקרוב ברגעים גדולים וקטנים, בחוויות מסעירות ובמשברים. למדתי ממנו המון, והתרגשתי מאוד כשבמהלך מערכת הבחירות האחרונה הזמין אותי וביקש להביע את תמיכתו בי. אמרתי לו שזה חשוב לי באופן מיוחד - בגלל הקשר האישי, בגלל הצורך להמשיך בדרכו ומשום שהוא היה ראש ממשלה גדול, שר ביטחון גדול, שר חוץ גדול ונשיא גדול. גדול מאוד.
בפגישות תכופות, ידעתי שעמדותיו, חדותו והיכרותו עם המציאות הן ללא תחרות. ידעתי תמיד כי מבטו נישא אל העתיד. תמיד ידע לעוץ עצה מתוך ניסיון חייו העשיר ומפעלי החיים הבלתי נגמרים שלהם היה שותף. הוא היה ממקימי מערכת הביטחון, ממעצבי תפיסת הביטחון הישראלית ומהאדריכלים של צה"ל וכוח המגן. הוא היה מיוזמי וממקימי תשתיות התקשורת, שעד היום משרתות את אזרחי ישראל, מהמתכננים והמבצעים הגדולים של קליטות העלייה ומעמודי התווך של הכלכלה. אין כמעט תפקיד שר שלא מילא, ואין כמעט התרחשות לאומית שלא היה שותף מרכזי בה. כל מה שצמח כאן, במדינת ישראל, היה בליווי ידיו האדירות של שמעון פרס.
בשנות ה־50 של המאה הקודמת אמי אורה קראה בכף ידו של שמעון שהוא יהיה ביום מן הימים ראש ממשלת ישראל. כעבור שלושה עשורים הטיל עליו אבי, חיים הרצוג ז"ל, נשיאה השישי של המדינה, את מלאכת הרכבת ממשלת האחדות. הוא הגשים את החלום, אבל תמיד נותר בו מה שרחל המשוררת כינתה "עצב נבו". אותו עצב שחווה משה רבנו, שהגיע אל שער הארץ המובטחת אך לא נכנס אליה.
לא מעט פעמים השוויתי את פרס לסיטואציה הזו. ב־1996 שימשתי לו יועץ מיוחד. ראיתיו ברגע החלפת השלטון לאחר הפסדו המר לבנימין נתניהו, חצי שנה לאחר רצח רבין. נתניהו הגיע מלווה באביגדור ליברמן כתלמיד המגיע לתחילת שנת הלימודים ופתח את דלת הלשכה בהססנות מה. פרס ישב בכיסא ראש הממשלה, כשכונניות הספרים מאחוריו ריקות. הוא קם לקבל את נתניהו בפנים עגמומיות, אך גם בהבעה של המורה המעביר את השרביט לתלמיד. צוות הלשכה הזיל דמעה. לאחר כמה דקות ביחידות יצא פרס את חדרו בשתיקה. למחרת כבר הזמין את כולנו ללשכתו הזמנית ופניו אל העתיד.
אותו העצב ליווה את פרס מכאן ולהבא. גם אם כבש שיאים חדשים - ונשיאות המדינה הלמה אותו מאוד - העצב על כך שלא הצליח להגשים את חזונו להסדר שלום עם הפלסטינים בלט בכל שיחה ודיון איתו. בשנה האחרונה ישבנו לשיחות ארוכות, והוא לא הרפה מהנושא. העליתי תהיות על הסיכוי לממש את החזון. הקשיתי עליו בסוגיות הביטחון והמנהיגים הקיימים בשני הצדדים, והוא בשלו. טיעוניו היו משכנעים ומנומקים, אך בעיקר הוא הציג רעיון שמחייב אמונה, דמיון וראייה למרחוק. ותמיד אמרתי לעצמי ששמעון הוכיח שהוא מסוגל לממש כל חלום, אז מוכרחים לתת לזה סיכוי.
והוא התמיד. נפל וקם, נפל וקם. לא ויתר מעולם. שופע רעיונות ומעשי ידיו להתפאר. שמעון פרס השאיר לנו מורשת ייחודית. בכל פינה בישראל, בכל עיר, מושב, קיבוץ וכפר ישנן תזכורות למעשי ידיו. הוא ראה בישראל בית שיש להקדיש לו את כל חייו ומרצו. קם מדי בוקר, מאז נעוריו, ועבד את הרעיון והחזון של מדינת ישראל - בית לאומי לעם היהודי. בית לאומי צודק, בטוח, חזק ויציב. בית לאומי של ביטחון ושלום, חמלה, אהבת הזולת ושוויון בין אזרחיו, ללא קשר למוצאם, דתם, נטייתם המינית או מינם. בית לאומי שחזון הנביאים ניכר בכל שביל ורחוב ובית בו.
תמיד בתמונה
במהלך חג הסוכות לקחתי את משפחתי לביקור בבית בן־גוריון בתל אביב. במקרה היה זה יום הולדתו ה־130 של מייסד המדינה. והנה, בחדר עבודתו הקטן והצנוע ניצבת תמונתו בכור בדימונה או בתעשייה האווירית או במפעל בעל חשיבות דומה ולצדו צעיר מלא אנרגיה, עוזרו ומנכ"לו הנאמן שמעון פרס. חשתי צריבה קלה של כאב. תמיד ראיתי בפרס חוליה מקשרת לדור המייסדים ובמיוחד לבן־גוריון. לא אחת התחלתי שיחה עמו בשאלה מאתגרת על בן־גוריון. והנה גם פרס, שתמיד נתפס כאלמותי, הלך מעמנו ערב החגים. אין לנו אלא לזכור אותו ואת פועלו. להמשיך ולספר את סיפורו.
שמעון פרס ידע לספר את סיפורה של מדינת ישראל בדרמטיות גדולה ובפרטים קטנים. סיפוריו היו שובי לב ותמיד גרמו לשומעיו להבין כי המפעל הציוני נבנה מאבן על אבן, ערוגת צמחים אחת אחרי השנייה, בצעדים אטיים ומורכבים. הוא ידע ליצוק בבן או בת שיחו את ההערכה העצומה שרחש בעצמו לפלא שנקרא מדינת ישראל. אקח איתי לעד את אותה פליאה, את אותה אהבה גדולה למדינה ולאנשיה ואת אותה מחויבות עליונה לביטחונם ושלומם. אמשיך לספר את סיפורו ולצעוד בדרכו, בתקווה לזכות לממש את חלומותיו וחזונו.
הכותב הוא ראש האופוזיציה ויו"ר המחנה הציוני