פרקליט המדינה שי ניצן פרסם לאחרונה הנחיות חדשות באשר לאחריות הפלילית של הורים לאסונות שאירעו עם ילדיהם במשמרתם. אחת מהן נוגעת לשכחת ילדים ברכב שהסתיימה במותם. על פי ההנחיה החדשה, ברוב המקרים לא יעמוד לדין הורה שהותיר ילד ברכב ללא השגחה, ועקב זאת הוא מת. חשוב לציין כי יצירת קו מנחה אחיד בידי בר סמכא חשובה לקבלת החלטה במקרים דומים, ואנו בארגון “בטרם” לבטיחות ילדים מברכים על ההחלטה ועל תוכנה. כמו כן, הנחיה זו חשובה מאוד, מאחר שאדם שאיבד את היקר לו מכל - מי מילדיו - כבר קיבל את העונש הכבד ביותר עלי אדמות.
לצד זאת, ההנחיה פותחת פתח לדיון רחב יותר בשאלה: מהי רשלנות? האם “עצימת עיניים בפני הסכנות” היא רשלנות? בישראל 115 ילדים מקפחים את חייהם מדי שנה בתאונות לא מכוונות, שאת רובן היה אפשר למנוע. אף שאנשים מודעים לסכנות הנוגעות לילדיהם, הם אינם פועלים למניעתן. האי־מניעה קשורה בעיקר לפרשנות הפסיכולוגית שלנו את הסיטואציה. כשאנו חושבים שאירוע יכול להוביל לתוצאה שלילית, אנו לרוב נותנים סיכוי נמוך ביותר להיתכנותו, ולכן לא פועלים למניעה.
עם זאת, אסור לנו כחברה להוריד מהאחריות ההורית, שבמקרים אלה לא מומשה, וגם מחומרת התוצאות. הילדים הקטנים הם חסרי ישע, וחייהם נתונים בידי הוריהם. על כן, מוטלת על ההורים החובה לפעול ככל הניתן למניעת המקרים מראש. אנחנו צריכים לשאוף לתרבות של בטיחות, שלפיה הורה טוב הוא בהכרח מי שדואג לבטיחות ילדיו בכל גיל, לצד הדאגה לחינוך, הענקת ערכים, תזונה בריאה ועוד.
בעניין הרשלנות נשאלת השאלה: האם ההנחה שהתנהגות מסוימת שמסכנת את הילד לא נעשית בכוונה תחילה, ואפילו אינה בשליטתנו, צריכה להפחית מהאחריות ההורית שלנו? בשנה האחרונה נחשפנו למחקר גדול מארצות הברית, שקובע כי במרבית המקרים שבהם הורה שכח את ילדו ברכב, זה לא קרה בכוונה תחילה. על פי המחקר, המקרה הטרגי הוא תולדה של מאבק זיכרון בין שני צדי המוח האנושי, זה שרגיל לפעולות והתנהגויות אוטומטיות (לנסוע לעבודה) וזה שאחראי לעיבוד מידע חדש (להוריד היום ילד בגן). במקרים של עייפות, עומס ולחץ נפשי, ובייחוד בעת נהיגה, גוברת הפעילות האוטומטית על המידע החדש, ההורה בטוח שהוריד את ילדו, אבל ממשיך ישר למחוז חפצו (מתוך הרגל של נסיעה לעבודה) ושוכח את הילד. על אף העובדה שאין כאן רשלנות בכוונה תחילה, זוהי רשלנות, ועל זה אין עוררין. היא נובעת מעצם העובדה שההורה לא האמין שיוכל לשכוח את ילדו ברכב ולא נערך מראש למניעה.
נושא שכחת ילדים ברכב נמצא בשנים האחרונות בחשיפה ציבורית רחבה ביותר. לצערנו, יש עלייה במספר המקרים: מאז שנת 2008 נשכחו למוות ברכב 19 ילדים, שבעה מהם בשנת 2016, שהייתה השנה עם מספר המקרים הרב ביותר. לכן, אני מצפה מההורים להבין כי המקרה עלול לקרות גם להם. אי אפשר לומר עוד “לי זה לא יכול לקרות” ולא לעשות שום דבר כדי למנוע, כי זו עלולה להיות רשלנות. אני מצפה מההורים לעשות כל שאפשר כדי למנוע את המקרה הבא, שעשוי להיות הילד שלהם. למניעה מגוון גדול של אפשרויות, שמרביתן פשוטות ליישום. לאור זאת, פעילות המניעה יכולה לעשות שינוי של ממש בהצלת חיים.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים