פינוי עמונה והאירועים שהתרחשו אחריו הובילו אותי לצעוק: די עם הבלוף. מספיק עם היבבה של “כאן נולדו ילדי וכאן בניתי את ביתי”. במשך זמן רב עקבתי אחרי הקולות הנשמעים מעמונה ומבכירי המערכת הפוליטית בישראל בהקשר לפינוי (על פי גישתי), העקירה (על פי בית הלל של המתנחלים) או הגירוש (על פי בית שמאי) של התושבים מבתיהם. קולות אלו עוררו בי את המחשבה ההיפותטית בנוגע למקום מגורי. זה 29 שנים אני מתגורר בגבעת שמואל. חשבתי לתומי כיצד הייתי נוהג אילו לפתע היו מודיעים לי כי הקרקע שעליה נבנה הבית שבו אני מתגורר שייכת למשפחה פלסטינית שהחזיקה ברבות מקרקעות הפרדסים באזור, ועלינו לפנותו, על פי דרישתה, לעבור למקום אחר ולקבל דירה משודרגת ופיצוי כספי.

במקרה כזה לא הייתי נאחז בקרנות המזבח או כובל עצמי בשרשראות למסך הפלזמה בסלון ביתי. גם לא הייתי גורר את העניין במשך שנים בבתי משפט או מכניס צמיגים לבית הכנסת הסמוך. אפילו לא הייתי לוחץ על הממשלה לבזבז זמן. הייתי לוקח את מיטלטלי (אורז לבד ולא ממתין לחיילים שיארזו עבורי) ועובר לדירה אחרת בשכונה או ביישוב אחרים. פשוט כי עבורי כל מדינת ישראל היא ביתי, ולא ארבעת הקירות שביניהם אני מתגורר בשלב מסוים של חיי. 
אני כותב את הדברים הללו אף שאני אוהב את מקום מגורי ואני מעורב בחיי החברה במקום. גם ילדי שלי גדלו ביישוב, התחנכו ביישוב ואפילו נרשמו לנישואים ביישוב. עד היום ילדי גרים בסמיכות, ונכדי לומדים במערכת החינוך המקומית. אך בכל זאת ,אם היה נקבע שביתי נבנה על קרקע של מי שמעולם לא נתן הסכמתו לבנייתו, הייתי מתפנה בשקט.

טיעון נוסף שעלה בהקשר למאבק נגד פינוי עמונה היה כי זהו מאבק על יישוב ארץ ישראל. “אם נעזוב, הערבים עלולים לבנות בתיהם שם”, אמרו המתנגדים לפינוי. ואז נזכרתי כי בדרכי, בשבוע שעבר, להלווייתו של “שריף הנגב”, ראש המועצה האזורית רמת הנגב וחברי הקרוב שמוליק ריפמן, שנערכה בקיבוץ רביבים, חלפתי על פני מאות פחונים שבהם מתגוררים בדואים - כולם בשטחים ריקים מהתיישבות יהודית. כנראה שרוממות מצוות יישוב הארץ ומניעת נפילתה בידי זרים (כך על פי דוברי תומכי היושבים בעמונה) כנראה תופסות רק באזורי ארץ מסוימים. קיום מצוות הוא, כנראה בציבורים מסוימים, עניין של גיאוגרפיה. אומנם ישנו מיעוט שבמיעוטים הפועל ליישוב הנגב, אך מדובר במתי מעט. לאחר הלווייתו של ריפמן חשבתי גם שאובדן של אדם הוא אובדן של עולם מלא, אך אובדנו של נדל”ן הוא בר החלפה.
וגם מילה על דוברי האופוזיציה. זה שראש הממשלה, מקצת משריו וחברי כנסת ממפלגות הימין פרסמו הודעות, פוסטים וציוצים של אמפתיה לאנשי עמונה וקראו לאיפוק מצד הכוחות המפנים - זה לא מוסכם עלי, אבל מובן. אך מדוע ראשי האופוזיציה נסחפו, גם הם, בלהט הלאומני־משיחי ופנו בקריאה לאיפוק מצד כוחות הביטחון? הרי חבורת פורעים צעירים התבצרו במבנה בלתי חוקי, יידו אבנים ומוטות ברזל, התיזו חומצה אל עיני המפנים והשליכו נורות זכוכית על חיילי צה”ל, לוחמי מג”ב ושוטרי משטרת ישראל – שכולם ביחד וכל אחד לחוד הם שליחיה של הממשלה הריבונית של מדינת ישראל; לכן במקום לקרוא לאיפוק מצד החיילים והשוטרים שקפאו מקור בגלל חבורת מפרי החוק, היה צריך לתבוע מהיועץ המשפטי להנחות את כל גורמי האכיפה להעמיד לדין לאלתר את כל הפוגעים בחיילי צה”ל ובאנשי זרועות הביטחון. התנהגותם של הבריונים היא הראויה לכל גינוי. 
הכותב שימש יועצו הפוליטי של שמעון פרס ז"ל מאז 1990