באי־וודאות העוטפת את נשיאותו של דונלד טראמפ, חשוב ואפשר למצוא הזדמנויות שיחזקו את ביטחון ישראל לטווח הארוך. שתיים מהן בולטות, אם כי לא קלות לביצוע: בחינה מחדש של מערכת היחסים בין ארצות הברית לאיראן ומלחמה בדאע"ש. השלישית נוגעת ברצונו המופגן של טראמפ לפתור את "אם כל הסכסוכים", כפי שהתבטא בעבר, ולהשיג את "העסקה הגדולה ביותר". מינוי חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, כשליח לסכסוך במזרח התיכון היא הזדמנות חד־פעמית לזנוח את הגישה האמריקאית הקלאסית של "חתירה לשלום דרך משא ומתן בילטרלי שיוביל להסדר קבע עם הפלסטינים", ולעבור לגישה אזורית, שמדברת על עסקת חבילה ביטחונית־מדינית־כלכלית.
במשך כמעט 20 שנה הובילה ארצות הברית את ישראל בנתיב בילטרלי עקר של "שלום" בין ישראל לאש"ף. אבל בשנים האחרונות חלו שינויים דרמטיים במזרח התיכון: שותפות האינטרסים המדינית־ביטחונית בין סעודיה, ארצות הברית וישראל, האינטרס הרוסי לייצב את סוריה כבסיס כוח קדמי, הטרור הפונדמנטליסטי המאיים על מצרים, ירדן ומדינות המפרץ והמציאות שנוצרה מתנועת מיליוני פליטים ברחבי המזרח התיכון ואירופה - כל אלה מייצרים מפה חדשה של אינטרסים משותפים, שבה לישראל יש הזדמנות פז לנקוט יוזמה שתתרגם את עוצמתה הביטחונית־כלכלית לנכסים מדיניים.
המסגרת היחידה שנותנת מענה להזדמנויות אלו היא מסגרת ההסדר האזורי. תהליך משא ומתן המשלב בין שורה של מתווים בילטרליים ובריתות אזוריות פורמליות ולא פורמליות. לתהליך אזורי שתי מטרות: האחת, בעיני טראמפ, היא התמודדות שונה מקודמיו עם האתגרים שחשובים לארצות הברית: בידוד איראן, מלחמה בטרור וניהול הסכסוך במזרח התיכון תוך התקרבות מחודשת לבעלות בריתה הטבעיות של ארצות הברית באזור; והשנייה, בעיני נתניהו, היא הובלת תהליך מדיני שאינו מתבסס רק על ויתורים לפלסטינים, אלא נותן תמורה אמיתית לישראל - דרך ההסכמים הכלכליים והביטחוניים שייווצרו עם סעודיה, ירדן, מצרים ומדינות המפרץ.
בהסדר אזורי הפרטנר אינו יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לבדו, אלא איתו גם הנשיא המצרי, המלך הסעודי, מלך ירדן ויורש העצר של איחוד האמירויות, בגיבוי טראמפ ופוטין. על פי התפיסה האזורית, חלק מהתמורות המדיניות והכלכליות עבור ישראל מגיעות בשלבים המוקדמים, והדינמיקה שתיווצר תדחק את הפלסטינים לבחור בין דרך הטרור וההסתה לבין הצטרפות למציאות אזורית חדשה, שמיטיבה עם בני עמם ולא מותירה אותם בני ערובה בידי חמאס.
בכנס מקצועי שנערך בוושינגטון בשנת 2012 הצגתי את הניסיון הישראלי בניהול משא ומתן במציאות של היעדר אמון, רעיון שסותר את מהותה של התפיסה הקלינטונית של "צעדים בוני אמון". הופתעתי כשחלק גדול מעמיתי רצו לשמוע עוד על ניהול משא ומתן עם אויבים, גם כשאין אמון.
נתניהו כבר שם. במאי האחרון הוא נענה לקריאת הנשיא המצרי לפתיחת משא ומתן על בסיס המודל האזורי, ולאחרונה הוא חזר על כך שוב. כעת גם בבית הלבן יש מי שיודע זאת.
הכותב הוא מומחה למשא ומתן וניהול משברים, שירת בעבר בצוותי המשא ומתן מול ירדן והפלסטינים וחבר בצוות המומחים של קבוצת "ישראל יוזמת"